• אילו פעולות יש לבצע כדי להאריך את את משך הטיפול בהורה בבית?
• אילו שירותים קיימים בקהילה ויכולים לעזור להורה המבוגר להישאר בבית?
• כיצד מזהים את הרגע הנכון לשקול מעבר מעבר לטיפול חוץ ביתי?
• מה היתרונות של בית אבות? …ועוד.

שאלות כאלה, ורבות נוספות, מטרידות בני משפחה שמוצאים את עצמם מטפלים בהורה המבוגר.

והתשובות? גם הן בדרך כלל לא פשוטות.

ב-5.6.23 התקיים וובינר מיוחד במסגרתו נשות מקצוע ותיקות בתחום הגריאטריה ענו על שאלות כאלה: נסטיה קינל, מנהלת בית האבות אשכולות אורנים גדרה, יחד עם פליסיה אהרון, עו"ס לזקן ברווחה ועו"ס לחוק חוסים ואפוטרופסות. את הוובינר הנחה רועי קורן, מנכ"ל חברת SeniorMarket.

במסגרת הוובינר נענו שאלות שנשלחו מראש דרך דף הפייסבוק של אשכולות אורנים, וכן שאלות שנשאלו במהלך השידור.

להלן עיקרי הדברים:

איפה ניתן למצוא מידע על טיפול בהורים מבוגרים?

יש ברשת מידע רב בנושא טיפול בהורים מבוגרים, ויש גם מקורות נוספים: עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע, קבוצות תמיכה ברשתות החברתיות ועוד. גם גופים מדיניים, כגון המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה ואחרים, יכולים לסייע במידע על טיפול רפואי, על סיוע לבני המשפחה המטפלים, על פתרונות חוץ ביתיים ועוד.

צפו:

יש ברשת כל כך הרבה מידע על טיפול בהורים מבוגרים. איך אדע מה מתאים למשפחה שלי?

הסיבה לכך שיש המון מידע ברשת על טיפול בהורים מבוגרים היא שלא קיים פתרון יחיד שמתאים לכולם: המורכבות של הטיפול שונה מבית לבית, גם מאגרי התמיכה והכוחות שונים; אפילו התשובה לשאלה "איך אנחנו רוצים שתיראה הזקנה של האדם בו אנחנו מטפלים?" עשויה להשפיע על הפתרונות המתאימים.

צפו:

צפו:

צפו:

צפו:

צפו:

כללי אצבע למשפחה בתהליך קבלת ההחלטה לעבור לטיפול חוץ ביתי

צפו:

צפו:

עד כאן עיקרי הדברים מתוך הוובינר. לשאלות נוספות ניתן לפנות אלינו בקישור הזה – ונשמח לענות.

לצפייה בוובינר המלא לחצו כאן.

The post טיפול בהורים מבוגרים: שאלות ותשובות appeared first on אשכולות אורנים.

מה למדתי

אחרי שנים של ניסיון בעולם הזיקנה ובתי האבות, זו הייתה חוויה חדשה עבורי. אחרי שהייתה לי הזדמנות לחוות את יום הכניסה לבית האבות כבר מרגע העזיבה, בעצם נכנסתי לנעליים של בני המשפחה: עם תחושת ההקלה המעורבת בצער, רגשי האשמה לצד הידיעה שזה הצעד הנכון. ההתרגשות, הבלבול, אי הידיעה, עומס המידע (זו הסיבה שכל כך הרבה מידע מהיום הראשון לעיתים לא נקלט על ידי המשפחה).

אני חושבת שבעתיד אראה אחרת את המשפחות ביומן הראשון.

והדיירת החדשה? כבר התמקמה ומרגישה לגמרי בבית. עוד מעט בעלה יגיע לבקר.

The post מבעד לעיניו של בן משפחה ביום הכניסה לבית אבות appeared first on אשכולות אורנים.

הסיפור של אלברט

אלברט, בן 65 בערך, הוא גבר נאה. פנסיונר, שכבר לא עובד בעבודות רציניות כמו כשהיה צעיר. ובכל זאת הוא קם מדי בוקר והולך לעבודה בשער של מוסד כלשהו.

אלברט נשוי לאהובה, אחות במקצועה. גם היא פנסיונרית. שניהם טסים לחו"ל מדי פעם, מטיילים בארץ, מבקרים במסעדות. בסך הכל הם חיים טוב.

ויש להם בת אחת. מריאנה שמה. גם היא עוסקת בתחום טיפולי. יש לה שתי בנות יפיפיות – הנכדות של אלברט ואהובה. בסך הכל משפחה יפה, מוצלחת ומאושרת.

מהסימנים המדאיגים עד לאבחון וההתמודדות

הסימנים התגנבו לביתם אט אט. הם התחילו בארוחות שישי, כאשר אלברט שתק יותר ויותר. הם הפכו למדאיגים יותר ויותר ברגעי מבוכה ואפילו סכנה: פעם אחת, באמצע נסיעה, בזמן שהוא נוהג, אלברט אמר לפתע לאשתו: "אהובה, אני לא יודע איפה אני".

אחרי כחצי שנה של אירועים ספורדיים אהובה לקחה את אלברט לגריאטר. נעשה לו סיטי ראש והתקבל האבחון הרשמי: אלברט נכנס לסטטיסטיקה ואובחן בדמנציה מסוג אלצהיימר.

כך החלה התמודדות עם המחלה. זו הייתה התמודדות משפחתית: אהובה הסיעה מדי בוקר את אלברט לעבודה, כדי לצמצם את הסיכון שבנהיגה. ביתם התחילה לחשוש מעט מרגעי המבוכה שיכולים להיווצר בנוכחותן של בנותיה. כל המשפחה אף תכננה טיול שורשים לסרביה, ארץ מולדתם, ולראשונה התמודדו עם האתגר של יציאה מהשגרה לצד הדמנציה. לרוע המזל הם אף איבדו את התרופות של אלברט בשדה התעופה והמתח היה רב. בסופו של דבר הם צלחו את הטיול, אבל עכשיו לכולם היה ברור: משפחתם לא תשוב להיות אותו דבר.

באחד הערבים אהובה התקשרה לבתה ואמרה שהיא חושבת להגיד לאלברט להתפטר. לדבריה, היא מרגישה שקשה לו להתעורר בבקרים. שהוא מאוד דרוך בשנתו. שלעיתים הוא קם לשירותים ב-2 לפנות בוקר ולא חוזר לישון – אלא מתארגן לעבודה כאילו זו שעתו לצאת.

היו עוד מספר אירועים כאלה, אבל מריאנה הציעה להמתין. לדעתה, עדיף דווקא לאפשר לאלברט לשמור על שגרה של עבודה וסדר יום.

וכך היה. אלברט המשיך להתעורר מדי בוקר לעבודה – ולאחר כשלושה חודשים הוא זה שהחליט על דעת עצמו להתפטר.

מה היה לנו כאן?

התמודדות עם בן משפחה שחולה באלצהיימר בדרך של זרימה, גמישות משפחתית ובחירה בדרך עם הכי מעט התנגדויות. בני המשפחה בחרו שלא לקבל החלטות עבור יקירם שאובחן עם דמנציה, ולמרות החששות כיבדו אותו ואפשרו לו קצב מותאם אישית.

ומה הלאה? האם אלברט יצטרך לקבל טיפול תרופתי לאלצהיימר? והאם הוא יוכל להמשיך לקבל החלטות בעצמו?

לא למהר להתמודד עם אלצהיימר של בן משפחה בעזרת תרופות

"קודם כל, אין דבר כזה תרופות לאלצהיימר". כך אומר ד"ר משה גייצן, גריאטר וגרונטולוג, המנהל הרפואי של נווה אורנים. "יש בעולם כל מיני ניסיונות לפתח תרופות כאלה. אולי יום אחד זה יקרה. אבל נכון להיום כל התרופות שאולות מהעולם הפסיכיאטרי ('אנטיפסיכוטיקה')".

אז למה לא לתת תרופה כזאת?

"הכי קל לתת טיפול תרופתי", אומר ד"ר גייצן, "אבל זאת לא הברירה המועדפת. יש לכך מספר סיבות:

• תרופות אנטי פסיכוטיות יכולות לגרום לפסיכוזה. הסיכון אמנם קטן, אבל קיים.
• אנטיפסיכוטיקה מעלה את הסיכוי לאירוע מוחי (CVA) ב-30%.
• תרופות כאלה יכולות לגרום לתופעות אקסטרפירמידליות: נוקשות שרירים, רעד, אי שקט ברגליים, ותופעות פרקינסוניות נוספות שעלולות לגרום לנפילות".

אז מה אתה ממליץ בעצם?

"אני חושב שצריך לתת טיפול תרופתי רק אם נשקפת סכנה לדייר, למשפחתו או לסביבתו". אומר ד"ר גייצן. "תיאורטית, כל מצב והתנהגות ניתן "לסדר" באמצעות התערבות התנהגותית. לדוגמה, "אם הוא צועק "מאמא", האם הוא מתכוון לאמא ממש או לתחושה של אמא מכסה אותו בשמיכה? חשוב להבין מה בדיוק המצוקה של בן המשפחה שאובחן עם דמנציה. צריך המון ניסוי, טעייה ויצירתיות מחשבתית. על המטפל (בין אם זה בן משפחה או מטפל מקצועי) לצאת מהסיטואציה ולהתחבר לאדם הדמנטי. לא להתנגד לו, גם אם הוא אומר שזה שחור כשזה לבן".

עד מתי לאפשר לחולה אלצהיימר לקבל החלטות?

מחקרים רבים מוכיחים: גם אם אדם אובחן עם דמנציה או אלצהיימר, אין זה אומר בהכרח שהוא כבר לא יכול לקבל החלטות בעצמו. מומלץ שלא למהר להתערב בקבלת ההחלטות שלו; אלא להיפך – להפגין רגישות, להתאזר בסבלנות ולעודד אותו לעשות זאת בעצמו.

"חולה אלצהיימר צריך לדעת שמשפחתו עדיין מתחשבת ברצונותיו ובדעותיו". אומר ד"ר גייצן, "ולכן חשוב לתת מקום לשיח. לתת לו תחושה שהוא איתנו ואנחנו איתו".

על יום האלצהיימר העולמי

יום האלצהיימר העולמי מצוין מדי שנה ב-21 בספטמבר. יום זה הוא שיאו של חודש שלם העוסק בהעלאת המודעות בציבור למחלת האלצהיימר, גיוס כספים למטרות מחקר ועוד.

עוד על התמודדות של בני משפחה עם דמנציה

מה ההבדלים בין אלצהיימר ודמנציה

לדף הפייסבוק של נווה אורנים

The post לרגל יום המודעות לאלצהיימר: איך להתמודד עם בן משפחה שחולה באלצהיימר? appeared first on אשכולות אורנים.

תשישות נפשית היא הגדרה למצבים בריאותיים המאופיינים בבעיות תפקוד רחבות היקף, המתרחשות לאחר פגיעה בתפקוד המוחי וקשורות לירידה בביצועים הקוגנטיביים. פגיעה זו עשויה להתרחש כתוצאה ממגוון מחלות אופייניות לבני הגיל השלישי, פגיעות קוגנטיביות או פגיעות ראש.

תשוש נפש יהיה אדם עם בעיה הקשורה בשיטיון וחוסר תובנה ויכולת שיפוט. ישנם סימנים רבים לתהליכים אלו, וביניהם: שוטטות (מצב בו האדם מהלך ואינו יודע היכן הוא נמצא ואיך לשוב למקום חפצו), זיכרון שנפגע, התקפי זעם, הפרעות אכילה, הפרעות שינה ועוד. חשוב להדגיש כי מצב זה הינו כרוני, ולא ניתן להחלים ממנו.

בעיות בריאותיות מתחילות להתפתח בגיל מבוגר ולהשפיע על אובדן השליטה בחיי היומיום. מצבים אלו מובילים את בני גיל הזהב או בני משפחותיהם להבנה שהגיע הזמן לעבור אל בית אבות סיעודי.

הגדרת תשישות נפש: פגיעה תפקודית, קוגניטיבית ונפשית

מאפיינים תפקודיים המגדירים אדם כתשוש נפש הם בעיות אכילה, כולל קשיים בבישול עצמאי, והרגלי אכילה משובשים. הגדרות אבחון נוספות הן בעיות שינה, קשיי הקפדה על טיפוח אישי ועשיית צרכים, קשיי תפקוד יומיומיים, ונטייה מסוכנת לשוטטות. גם בעיות בשיווי המשקל ובצורת ההליכה עשויות להעיד על תשישות נפש.

הפגיעות הקוגניטיביות כוללות בעיות זיכרון, כגון חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים, או אובדן כמעט מוחלט של הזיכרון. במצב זה, תשושי נפש אינם מסוגלים להתמצא במרחב ובזמן, וגם התפקוד החברתי שלהם משובש: אופן התקשורת המילולית והלא-מילולית, אופן הראייה והשמיעה, יכולת ההתמצאות בזמן ובמקום.

מבחינה רגשית, תשושי נפש עלולים להפגין שינויים בתדירות גבוהה במצבי הרוח, בעיות התנהגותיות, אופי נרגן, התקפי דיכאון, חוסר מנוחה, לעתים עד לרמת פרנויה ותוקפנות פתאומית, קשיי התבטאות וחוסר יכולת לשמור על תקשורת בינאישית נאותה.

אלצהיימר ודמנציה

מבוגרים המוגדרים כחולי דמנציה או אלצהיימר סובלים ממצב בו תאי המוח שלהם התנוונו. התוצאה היא הפחתה הדרגתית ביכולת התפקוד הקוגניטיבי, אשר מתפרשת על פני השלבים במחלת אלצהיימר.

השלבים הראשונים של המחלה מאופיינים בלקות התמצאות במרחב ובזמן, בלבול, העדר ריכוז, ונטייה לשכוח שמות, פנים או מילים. חשוב להבין שלא תמיד תסמינים אלו מהווים חלק מההזדקנות הרגילה. יש לקבל את האבחון המקצועי המתאים, שיוביל להחלטות על הטיפול ההולם שמוצע בבית אבות סיעודי.

חשוב גם להבין שמבוגרים המאובחנים בשלבים הראשונים של אלצהיימר או דמנציה, שעדיין מסוגלים לשמור על תפקוד עצמאי, נמצאים בסיכון להתדרדרות מצבם בשנים הקרובות. לכן גם הם עשויים להזדקק לקבלת טיפול סיעודי מקיף.

הטיפול המתאים עבור תשושי נפש

הואיל ותשישות נפש היא מצב שאינו הפיך, לא ניתן לטפל בחולים באמצעות טיפולים רפואיים. לכן המטרות העיקריות של תכנית הטיפול מתמקדות בעיכוב תהליך ההתנוונות, צמצום הנזק והאטת ההידרדרות.

תשושי הנפש זקוקים לסיוע והשגחה קפדניים מסביב לשעון. הבנה זו היא המנחה את בני המשפחה להעביר את המבוגר האהוב למגורים בבית אבות סיעודי. שם הוא יוכל לקבל את ההגנה והתמיכה הנאותים להם הוא זקוק.

בנוסף, בני גיל הזהב המוגדרים כתשושי נפש זקוקים למסגרת חיים וטיפול המאפשרת להם להשיג יכולות תפקוד ברמה הגבוהה ביותר לה הם מסוגלים. כך ניתן להפחית את סבלם ולאפשר להם לסיים את חייהם בכבוד.

התאמת טיפול הולם לתשושי נפש

במצב בו הקשיש עדיין עצמאי ומתפקד בפעילויות בסיסיות כגון הלבשה או אכילה, אולם זקוק לסיוע והשגחה בביצוע פעילויות מורכבות יותר, מומלץ להעבירו אל מחלקת תשושי נפש בבית אבות. כך ניתן למנוע את התדרדרות המצב הקוגניטיבי.

כך ניתן גם להעניק לו בזמן ובאופן מיידי את הטיפול הדרוש אם מצבו הבריאותי מתדרדר והוא זקוק לסיוע בתפקוד הנוגע לפעילויות הבסיסיות ביותר. בבית אבות סיעודי, דיירים תשושי נפש מקבלים פתרונות המותאמים לצרכיהם הסיעודיים, הטיפוליים והחברתיים תחת קורת גג אחת.

צוות נווה אורנים כולל רופא, אחיות, שירותים רפואיים ושירותי מתן תרופות. עובדת סוציאלית אחראית למעקב אחר רווחת הדיירים, והם מקבלים מכלול שירותים שמטרתם שיפור יכולתם החושית, טווח התנועה שלהם, שיפור התפקוד ככל הניתן, ושיפור רווחתם הרגשית.

The post תשושי נפש: הגדרה וטיפול appeared first on אשכולות אורנים.

לדבר עם חולי אלצהיימר

דרכים פשוטות לתקשר עם בן משפחה במהלך המפגש

מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס

ערכה כרמית לוי, מרפאה בעיסוק // נווה אורנים

דמנציה, או במינוח העברי – שיטיון, הנו שם כולל לקבוצת מחלות המתאפיינות בירידה בתפקודי המוח ובהידרדרות מנטאלית וקוגניטיבית. המחלה מתבטאת באובדן זיכרון לטווח הקצר, קשיי שפה ותקשורת, פגיעה בזיהוי אנשים וחפצים, היעדר התמצאות במקום ובזמן, קשיים בחשיבה מופשטת, שיפוט לקוי ושינויים באישיות.

מחלת אלצהיימר היא הנפוצה ביותר מבין מחלות הדמנציה. מחלה זו הינה מחלה ניוונית מתקדמת של המוח, הבאה ליידי ביטוי במוות פרוגרסיבי של תאי מוח שאינם מתחדשים. מחלה זו מאופיינת בתחילה בפערי זיכרון, שינויי מצב רוח, ובבעיה במציאת המילים הנכונות. בשלב מאוחר יותר, החולה מוצא עצמו מעורפל יותר, עם קושי הולך וגובר בדיבור ובהבנת המציאות סביבו. (מתוך אתר עמותת "עמדא" עמותה לחולי דמנציה ואלצהיימר).

אחת הגישות להתמודדות עם קשיים הנובעים מהמחלה הינה שיטת התיקוף (Validation) שהינה שיטה ייחודית ומובנת לתקשורת וטיפול בחולי דמנציה מסוג אלצהיימר. תמצית הגישה מבוססת על מתן תוקף וקבלה של רגשותיהם של הקשישים הדמנטיים תשושי הנפש, ללא תנאי, באמפטיה, תוך כדי זרימה עם עולמם הפנימי, שמירה על כבודם, הרגעתם ובכך שיפור רווחתם האישית.

עדות מוקדמת לגישה זו נמצאת בכתבי הרמב"ם: "מי שנטרפה דעת הוריו, ינהג עימם כדעתם". (כספי, א. וקורן, ח. (2003). "טיפול ותקשורת עם חולי אלצהיימר".  דורות, 67, 32-35).

מדוע חשוב לתת תוקף למציאות של הקשישים הדמנטיים?

העובדה שאדם סובל ממחלת אלצהיימר אין פירושה שהוא משוגע. לו נתקענו באיזשהו מקום וננעלנו בו ולא היינו מבינים מדוע איש אינו משחרר אותנו, ובנוסף הסובבים אותנו היו מתנהגים באופן מוזר בעליל ואומרים דברים שאיננו מבינים? זה מפחיד, כואב ומדלל את מאגרי האנרגיה.

לעיתים הקשישים הדמנטיים,  סבורים שהוריהם עדין בחיים, שילדיהם עדיין קטנים והם צריכים לאסוף אותם מגן הילדים, או שעליהם לצאת לעבודה בבוקר. בעצם הניסיון לשכנע אותם בנוגע לשנה הנוכחית, לגילם ולאובדנים שלהם – אנו מתכחשים למציאות שלהם. כאשר אנו מכחישים את המציאות שלהם, אנו מאיימים עליהם, מפחידים אותם, מבלבלים אותם ומתסכלים אותם – וזו לא מטרת הביקור שלנו.

לא נתווכח עמם. אין זה משנה אם הם צודקים או לא. מה שחשוב הוא שהם מאמינים בהיותם במקום אחר ובזמן אחר. התעקשות מצידנו על משהו אחר רק תבלבל ותרגיז אותם. היא לא תשנה את תפיסת הזמן והמציאות שלהם. לפיכך, הרבה יותר נדיב (ומביע כבוד) להקשיב, ולהשמיע תגובות השתתפות או הערות בלתי מתחייבות.

קשה כל כך לבקר. אף פעם איני יודע למה לצפות. כיצד ניתן להתכונן?                                

הטוב ביותר הוא לשבת לשתי דקות בשקט, אפילו במכונית, לנשום עמוק, לנקות את המוח ולהיות פתוחים לכל מה שיתרחש. לשנות את המנטאליות של "בואו נעשה את זה" למנטאליות של "נראה מה יקרה".

אם נהיה רגועים, נוכל לחשוב בקור רוח. אם תהיה לנו תשובה טובה, נספק אותה. ואם לא, נאמר שאיננו יודעים.

איך להתחיל שיחה?

האנשים שאנו מבקרים אולי לא יזהו אותנו. אנו עשויים לא להיות בטוחים שהם זוכרים אותנו. אין צורך לבדוק זאת. פשוט צריך "להיכנס" לעניין. הנה כמה דוגמאות:

"שלום רות, טוב לראות אותך"

"שלום משה. איזה יום ארוך היה לי! איך עבר היום שלך?"

"היי. כמה נעים לראות אותך. אכפת לך אם אשאר קצת לפטפט איתך?"

"היי. את נראית היום כל כך מגונדרת. אני בטח נראית די מוזנחת לידך"

אם הם שואלים מי אנחנו, או מדוע אנו פה, פשוט נציין את שמנו או נאמר: "באתי לבקר אותך". נוכל להוסיף: "אני מקווה שהזמן מתאים?" או "אני נהנה לבלות בחברתך". אם הם יאמרו "אני לא מכיר אותך" נוכל לומר "אני שמח לפגוש אותך, שמי הוא …"

מדוע הם חוזרים על כל סיפור/שאלה?

אנשים הסובלים מאלצהיימר אינם זוכרים שהם ניהלו זה עתה את השיחה שעליה הם חוזרים. לפיכך הם יאמרו את אותו הדבר וישאלו את אותן השאלות שוב ושוב. הם יספרו לנו את אותם הסיפורים שוב ושוב. התוכן אינו חשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו מנסים לתקשר באמצעות שיחה. הם אינם בוחרים בנושא שיחה. הנושא בוחר אותם. כל מה שהם מצליחים לשלוף מזיכרונות, כל המילים שהם מרגישים שיש ביכולתם לסמוך עליהם כדי להרגיש בסדר. לכן, חשוב שנהיה נכונים להמון חזרות על אותם הדברים. בכל פעם שהם שואלים את השאלה, זוהי עבורם שאלה חדשה. עלינו להתנהג כאילו היא שאלה חדשה גם עבורנו. דבר זה בפני עצמו יקנה להם ביטחון.

איך לשאול שאלות?

שאלות הן בעייתיות. בדרך כלל עדיף לשאול שאלות סגורות מאשר פתוחות. על שאלות סגורות ניתן להשיב ב"כן" או "לא" או "אולי" או "אינני יודע" או "אני לא זוכרת". המפתח הוא לשאול שאלות שאנשים יכולים להשיב עליהן ב"כן" או "לא" ולהימנע משאלות העשויות להוביל ל"אני לא יודע" או "אני לא זוכרת". לא נשאל שאלות הדורשות מהם לשלוף מידע מן הזיכרון. לא נשאל שאלות בקשר לעבר (גם לא לדברים שקרו לפני חמש דקות).

שאלות שיש להימנע מהן כוללות שאלות כגון הם אכלו ארוחת צהריים, אם שיערם טופל או אם בגדיהם חדשים. הדרך הטובה ביותר היא לשאול אותם שאלות רק בקשר למה שקורה ברגע זה ולגבי הרגשתם ברגע זה.

כיצד אני יכול לעודד עשייה?

לעיתים קרובות הרעיון שמשהו יגרום להם הנאה, לא יזיז אנשים ממקומם. ואולם, אם נרמוז שהדבר יגרום הנאה לנו, הם עשויים להשתכנע לעשות זאת.

"אני מעוניין לעשות זאת. היית רוצה להצטרף?"      //       "אהנה מכך יותר אם תצטרף אלי"

"אני הולך לשם עכשיו. מה דעתך להצטרף אלי?"      //      "חבל שתחמיץ את זה. מותר לי להצטרף?"          

"מקלחת חמה היא אחד הדברים האהובים עלי. לא אכפת לי לחכות בשעה שאת נהנית משלך"

"כל כך נעים לעשות דברים יחד"

איך להגיד "לא"?

לפעמים עלינו לומר "לא" אבל יש מגוון דרכים לעשות זאת:

"הלוואי ויכולתי"     //    "הו, זה יכול היה להיות נחמד"      //       "לו רק יכולנו"              

"זה באמת נשמע תענוג"     //      "אינני יודע. אנסה לברר"   //      "אני חושב שהיום חם/קר מידי לכך"

איזה רעיון נהדר. אולי נוכל לתכנן משהו"      

מה אם יבקשו שניקח אותם הביתה?

בקשה כזו שוברת את הלב. התשובה היחידה היא להניח את זרועותינו סביבם ולומר "הלוואי ויכולתי" או משהו מעין זה, בנימת קול חמה ככל האפשר.

אחת הדרכים למנוע מאנשים לבקש מאיתנו לקחת אותם איתנו הביתה, היא להימנע מסימנים שאנחנו מתכוונים לעזוב. לדוגמא, לבישת מעיל או מנשיאת ארנק או תיק רומזת לכך שבכוונתנו לעזוב. לכן, לפני שאנו נכנסים למחלקה, כדי שנשאיר במכונית כל מה שאפשר והעיקר שיהיה מחוץ לטווח הראייה. בהתאם לנסיבות, אולי כדאי להימנע מלהזכיר את העובדה שבאנו במכונית.

איך לסיים ביקור?

גם סיום ביקור מהווה קושי. מדהים לגלות כמה אנשים הופכים פטפטניים בניסיון לדחות את עזיבתנו וכיצד הם מתעלמים באופן אלגנטי מן הרמזים שלנו בדבר הצורך לפרוש.

נזכיר להם כמה נהנו מהביקור. נאמר להם שבקרוב נבוא שוב. נשאל אותם אם מותר לנו לבוא שוב לביקור. נאמר:

"כל כך נהניתי"

הפגישה איתך היא החלק הטוב ביותר ביום שלי"

"אני לא חושב שצחקתי כל כך כל היום. תודה רבה לך"

"הייתי רוצה לבוא שוב בעוד יומיים. זה בסדר אם אבוא לבקר אותך שוב?"

כמה דברים שנוכל לעשות:

• נביא איתנו מוסיקה שהם אהבו בשעתו ואמצעי לנגן אותה. לא ננסה לגרום להם לזכור שהם אהבו אותה, בכך שנאמר שהבאנו מוסיקה שהייתה אהובה עליהם. פשוט נאמר שהבאנו להם מוסיקה להקשיב לה בשעה שאנחנו משוחחים ונשאל אם ברצונם להאזין לה. אם הם יצטרפו בשירה או יעירו כמה המוסיקה מוצאת חן בעיניהם, נאמר שאנחנו שמחים על כך, וכי גם אנחנו אוהבים אותה, וכמה קיווינו שהם יאהבו אותה גם כן. אחר כך נביא אותה איתנו גם בביקור הבא.
• נביא איתנו אלבום תצלומים מהתקופה שילדיו של האדם היו קטנים – שכולם נראים כפי שנראו אז, ונעבור איתו על התצלומים. לעיתים קרובות אנשים עם אלצהיימר מאמינים שהם חיים בעשור שונה. העבר הוא ההווה שלהם, והשנים שחלפו מאז ועד היום אינן זכורות להם, לפיכך הם יכולים לזהות אנשים רק באמצעות המראה שלהם מן התקופה ההיא. נוסיף כיתובים לאלבום. לא נתחיל משפטים עם "זוכרת ש…?" במקום זה, נתייחס למה שקורה בתצלום, או לתסרוקת, לבגדים. אם נוכל נכין מהאלבום העתק ונשאיר לו שיוכל לדפדף בו כשירצה.
• אם הם אהבו גינון או פרחים או רהיטים, נביא להם קטלוגים או כתבי עת בנושא.
• נביא משהו שניתן לדפדף בו, לאו דווקא לקרוא.
• נביא משהו שקשור לשטחי ההתעניינות שלהם אבל נתנהג כאילו שמדובר במשהו שמעניין אותנו.

נדאג להבהיר להם שגם הם מעניקים לנו משהו.

שמירה על כבודם העצמי – הקפדה שלא להעמידם במצב מביך – זהו עיקרו של הביקור שלנו.

ובנוסף, נוכל למצוא דרכים לגרום לאדם שאותו אנחנו מבקרים, לחוש שגם אנחנו מפיקים תועלת מן הביקור.

ננסה לומר דברים כגון:

"כל כך מרגיע לשבת ככה אתך."     //      " אינני יודע איך את עושה את זה, אבל אתה תמיד גורם לי לצחוק."

"לא צחקתי כך כל היום. תודה."      //      "אני נהנה כל-כך מחברתך."      //

"אתה תמיד שלו כל כך. אני מקווה שאוכל ללמוד ממך."       //      "החיוך שלך עושה לי את היום!"

הדברים נאספו מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס, (שמעוני הוצאה לאור בע"מ).

ניתן למצוא בספר תשובות רבות והרחבה בכל מה שמעניין אתכם בנושא זה, ועוד.

The post לדבר עם חולי אלצהיימר appeared first on אשכולות אורנים.

 מחלת אלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות הן מחלות ניווניות שפוגעות במוח ומתבטאות בהידרדרות קוגניטיבית ותפקודית, מתמשכת ובלתי הפיכה והן אחד מגורמי המוגבלות העיקריים בקרב זקנים (OECD, 2012).

תסמיני המחלה הראשוניים הם אובדן זיכרון ופגיעה ביכולת החשיבה וההתמצאות ואיבוד הדרגתי של היכולת לבצע פעילויות יום-יומיות ולתקשר עם הסביבה.

עם התקדמות המחלה, מתרבים החסכים בתפקוד המוטורי, בתפקוד הקוגניטיבי, בהתנהגות ובתקשורת. התסמינים ההתנהגותיים והפסיכולוגים הנפוצים כוללים אגרסיה, צעקות, הזיות, חרדות, חוסר מנוחה, שוטטות (wandering), חוסר עכבות מיניות והזיות. המחלה נחשבת לאחד מן המצבים המעיקים והקשים ביותר לפרט ולבני משפחתו.

מחלת האלצהיימר היא הגורם העיקרי לדמנציה

שישים עד שמונים אחוזים מכלל מקרי הדמנציה נגרמים עקב המחלה. שאר המקרים נגרמים עקב מחלות דמנציה אחרות:

• דמנציה וסקולרית – נזק לכלי הדם במח. נגרמת כאשר אזורים מהמוח, האחראיים על ארגון הזיכרון והאינטליגנציה נפגעים כתוצאה מאירוע מוחי. זוהי צורת הדמנציה הנפוצה ביותר אחרי מחלת האלצהיימר.
• דמנציה של גופי לואי (DLB -Lewy Body Dementia )
• דמנציה של האונה הקדמית (FTD) –  אצל חולים בעלי דמנציה של האונה הקדמית מתרחשים שינויים באישיות, הפרעות רגשיות, וביטול של עכבות בהתנהגות ובדיבור.
• מחלת קרויצפלד-יקוב
• דמנציה תת-קורטיקלית כולל מחלות פרקינסון והנטינגטון
• גורמים אחרים לדמנציה – דמנציה עלולה להיגרם ממצבים שונים כמו אלכוהוליזם, מיימת הראש (הידרוצפלוס) וסרטן. ישנם מקרים של הופעת דמנציה גם בקרב חולי איידס.

נתונים סטטיסטיים:

אף שהמחלה קשורה לגיל מתקדם, אין היא מהלך נורמלי של ההזדקנות. מחלת אלצהיימר פוגעת בדרך כלל באנשים בני 65+, אך היא יכולה להתפתח גם בקרב אנשים צעירים יותר.

מספר הקשישים בישראל הלוקים בירידה קוגניטיבית משמעותית ובדמנציה בשנת 2010

נאמד בכ-149,000 איש. בד בבד עם העלייה הצפויה במספר הכולל של הקשישים בישראל, המספר צפוי לעלות ל: כ-210,000 איש בשנת 2020, כ-290,000 איש בשנת 2030, ולכ-349,000 איש בשנת 2035.

(הנתונים ממשרד הבריאות מתוך "התוכנית הלאומית להתמודדות עם אלצהיימר ודמנציות אחרות", אוקטובר 2013)

האבחנה לדמנציה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

אמנזיה- ירידה בזיכרון, בעיקר לטווח הקצר. לפעמים אחד מהסימפטומים הראשונים הם ששואלים אותה שאלה שוב ושוב, מטלפנים שוב ולא זוכרים שהתקשרו כבר.

ובנוסף אחד מהשיבושים הבאים:

1. אפאזיה – הפרעה בתפקודי שפה כמו שיום, שליפת מילים.
2. אפרקסיה – פגיעה ביכולת לבצע פעולות מוטוריות למרות שהתפקוד המוטורי תקין. מסוגל להזיז את היד או הרגל אך לא מסוגל לבצע פעולות יומיומיות.
3. אגנוזיה – פגיעה ביכולת להכיר או לזהות אובייקטים (כגון חפצי יום יום) למרות שהתפקודים התחושתיים תקינים. לעיתים לא יזהו אנשים קרובים או את עצמם.
4. פגיעה בתפקוד ביצועי ((executive functions – חשיבה מופשטת, תיכנון וארגון, ביצוע רציף של פעולות.

אין מאבחנים דמנציה אלה עם הפגיעה בקוגניציה גורמת לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי או התעסוקתי ומשקפת ירידה משמעותית בהשוואה לרמת התפקוד הקודם של הפרט.

סימנים נוספים:

1. שינויים אישיותיים – אישיות, התנהגות ותוקפנות.
2. פרעות אפקטיביות – דיכאון (רק בהתחלה), מאניה ותגובת קטסטרופליות.

1. הפרעות בתפיסה – הזיות, הלוצינציות, מחשבות שווא (אנשים גונבים דברים, ביתי איננו שלי, בת/בן זוגי הנו מתחזה, נטישה, בגידה)
2. חרדה מאירועים שעתידים לבוא.
3. שוטטות ללא מטרה. בדיקות חוזרות, מעקב תמידי אחרי האיש הנותן טיפול ((care giver , התעסקות חוזרת ונשנית במשק בית, הליכה חסרת מטרה, ניסיונות לעזוב את הבית.
4.  אגיטציה, חוסר שקט מוטורי.
5. דיס אינהיביציה – בכי, אופוריה, חוסר מעצורים.

שלבי מחלת הדמנציה

ישנן מספר חלוקות לשלביה השונים של מחלת האלצהיימר. החלוקה המלאכותית חשובה בשביל להבין את התפתחות המחלה ובשביל להתאים את הטיפול הנכון לכל חולה על פי יכולותיו בשלב בו הוא נמצא.

החלוקה מתייחסת להופעה ההדרגתית של התסמינים השונים, הקשורים קשר ישיר לתהליך הפגיעה בתאי העצב, אך חשוב להבין כי דמנציה משפיעה על כל אדם באורח שונה, על פי מאפייניו ואישיותו ועל פי התפתחות המחלה. מטבע הדברים לכל אחד ישנו קצב התפתחות אחר, ולא כל אחד חווה את כל הסימפטומים המוכרים.

כך, גם משך המחלה הוא בממוצע שמונה שנים, אך נע בין שלש שנים לעשרים שנה.

מחלת הדמנציה בחלוקה ל-4 שלבים

סיווג המחלה על פי Bergman (2009) ל-4 שלבים בהתייחסות להידרדרות בתפקוד הקוגניטיבי, המוטורי וההתנהגותי:

השלב המוקדם: התסמינים הנפוצים ביותר בשלב זה הם אובדן זיכרון, קשיי תקשורת, שינויים במצב הרוח ובהתנהגות. בשלב זה אנשים שומרים על רוב יכולותיהם התפקודיות וזקוקים לסיוע קל בלבד. מאחר שרבים מן הלוקים במחלה מודעים בדרך כלל לשינויים ביכולותיהם, הם יכולים לשתף את הסובבים אותם במה שהם חווים, ויכולים לסייע בתכנון הטיפול בהם בעתיד.

שלב הביניים: בשלב זה נצפית ירידה נוספת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית ובתפקוד המוטורי, והחולים זקוקים לסיוע בחלק מן הפעולות היום-יומיות.

השלב המתקדם: בשלב זה החולים אינם מסוגלים לתקשר באופן מילולי ולטפל בעצמם. הם זקוקים לעזרה מלאה בכל שעות היממה בפעולות היום-יום וסובלים מאי-שליטה בסוגרים. מטרת הטיפול בשלב זה היא להמשיך ולתמוך בהם כדי לספק להם את איכות החיים הטובה ביותר האפשרית.

שלב סוף החיים: ככל שהחולים מתקרבים למוות, הנובע לרוב מסיבוכים משניים של המחלה, הטיפול בהם נועד בעיקר לספק נוחות ( (comfortבשלב זה חשוב להביא בחשבון לא רק את הצרכים הפיזיים של החולה, אלא גם את צרכיו הרגשיים והרוחניים.

מחלת הדמנציה בחלוקה ל-7 שלבים

חלוקה נפוצה נוספת מתבססת על שיטתו של ד"ר בארי רייסברג מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו-יורק, ומתארת תסמינים בולטים שמאפיינים שבעה שלבים, משלב של תפקוד מלא ועד לפגיעה קוגניטיבית חמורה מאוד.

שלב 1: אין לקויות (תפקוד נורמאלי)
האדם לא חווה בעיות זיכרון, והן אינן מאובחנות גם בבדיקה אצל רופא.

שלב 2: פגיעה קוגניטיבית קלה מאוד
שלב זה מתאפיין בירידה מינורית ביותר ביכולות הקוגניטיביות, כפי שמאפיין פעמים רבות גם קשישים בריאים. יתכן שמדובר בשינויים טבעיים של הגיל, או בסימנים הראשונים של המחלה. בשלב זה מופיעות מעידות של הזיכרון, במיוחד בזכירת מילים מוכרות, שמות של חפצים, ומיקום של חפצים יומיומיים. בעיות אלו אינן ניכרות בזמן בדיקה רפואית או בעיני חברים, בני משפחה וחברים לעבודה.

שלב 3: פגיעה קוגניטיבית קלה
ניתן לאבחן שלב מוקדם של אלצהיימר בחלק מהאנשים עם הסימפטומים של שלב זה. אנשים מהסביבה הקרובה מתחילים לשים לב ללקויות שונות. בעיות עם הזיכרון או עם ריכוז הופכות להיות ניתנות למדידה.

האפיזודות של שכחה ופגיעה בזיכרון נעשות תכופות ובולטות יותר, החולים נוטים לשכוח שמות, לא מצליחים ללמוד שמות חדשים, מאבדים חפצים או לא זוכרים היכן הניחו אותם, מתקשים בתפקוד בחברה או בעבודה, מתקשים לקרוא ובאופן כללי מתקשים להתארגן ולתכנן מראש.

יש לציין, שאמנם סימפטומים אלה אופייניים ביותר למחלת האלצהיימר, אך עשויים להופיע גם במצבים קליניים שאינם אלצהיימר.

שלב 4: פגיעה קוגניטיבית מתונה (אלצהיימר קל)
שלב זה מתאפיין בירידה ברמת הידע וההתמצאות של החולה (למשל, הוא אינו זוכר אירועים שקרו לאחרונה). פגיעה ביכולת החשיבה המופשטת במשימות מורכבות, פגיעה ביכולת לתכנן פעילויות או לבצע פעולות קוגניטיביות מורכבות (גם כאלה שעשה בקלות בעבר, כמו ניהול חשבון בנק, ללכת לסופרמרקט או לארגן ארוחת ערב עם חברים). קושי בהיזכרות באירועים אישיים מהעבר, והחלשות גופנית. האדם מתחיל להיראות ביישן ושקט, במיוחד במצבים מאתגרים מבחינה מנטאלית או חברתית.

בשלב זה, אבחון רפואי ייסודי בדרך כלל יצליח לאבחן באופן מדויק למדי שמדובר בשלב ראשוני של מחלת האלצהיימר.

שלב 5: פגיעה קוגניטיבית בחומרה בינונית (אלצהיימר בינוני)
בשלב זה הירידה הקוגניטיבית של החולה נעשית בולטת ומשמעותית ומחייבת את החולה לקבל עזרה על מנת שיוכל לתפקד באופן סביר. החולה מתקשה לזכור פרטים בסיסיים וחשובים כגון כתובתו ומספר הטלפון שלו. מתקשה לזכור את שם ילדיו ובן/בת הזוג. יכול לחוש בלבול בנוגע למקום הימצאו, התאריך, היום בשבוע והעונה. היכולת לבצע פעולות מורכבות יורדת עוד יותר, ונפגעת היכולת להחליט ולהתאים את ההתנהגות לנורמות וכללים חברתיים. יחד עם זאת, החולים מסוגלים לדאוג לצרכיהם הבסיסיים ועם מעט עזרה בפעילויות היומיום יכולים להסתדר.

שלב 6: פגיעה קוגניטיבית חמורה (אלצהיימר בינוני)

התפקוד הקוגניטיבי ממשיך לרדת והצורך בעזרה עולה. המודעות של החולים לאירועים בסביבתם מצטמצמת, הם שוכחים עוד ועוד אירועים משמעותיים מהעבר, הם עשויים לשכוח פנים ושמות של אנשים מוכרים ואהובים וזקוקים לעזרה נרחבת עם פעילויות יומיומיות ושגרתיות כמו לבוש ואכילה (נראה טעויות כגון ללבוש פיג'מה מעל הבגדים או ללבוש חזייה דרך הרגליים) וצורך בעזרה בשירותים.

בנוסף, בשלב זה החולים מתקשים לישון, מתחילים לאבד שליטה על הסוגרים, מתחילים להיות חשדניים יותר, לסבול ממחשבות שווא, מהזיות ומהתנהגויות כפייתיות. שינויים משמעותיים באישיות עשויים להתחיל להופיע. כמו כן, בשלב זה רבים מהחולים נוטים  לשוטט, כאשר הם שוכחים מהר מאוד את מטרת היציאה ועשויים ללכת לאיבוד לסכן את עצמם.

שלב 7: פגיעה קוגניטיבית חמורה מאוד (אלצהיימר קשה)
זהו השלב האחרון של המחלה, כאשר האדם שוכח כמעט הכל, אינו מזהה את קרוביו, מאבד את היכולת להגיב לסביבתו, לדבר ולבסוף, לשלוט בתנועותיו. לעתים קרובות האדם מאבד את יכולתו לומר דברים ברורים, אם כי מדי פעם הוא מבטא מלים או ביטויי בצורה ברורה. הוא זקוק לעזרה בכל דבר מכיוון שהשרירים והרפלקסים הופכים לבלתי גמישים- הוא אינו יכול להגיע בזמן לשירותים, מתקשה ללכת ולשבת ללא תמיכה, מתקשה להחזיק את הראש מורם ומופיע קושי גדול בבליעה. מצב זה בדרך כלל נמשך חודשים ספורים, אך לעיתים גם שנים ארוכות של חוסר יכולת תפקוד וצורך בסיעוד קבוע.

חשוב לנו שתדעו:

אנשים עם דמנציה מרגישים כאב

הם אולי לא מבינים את המשמעות אבל מרגישים ומגיבים בכעס ובפחד. כאבי שיניים, כאבי מפרקים ואפילו כאבים עזים משבר – לרב אינם מזוהים ולכן אינם מאובחנים בשל חוסר היכולת של האדם לדווח עליהם.

אנשים זקוקים לפרטיות ולכבוד

זה שאנשים עם דמנציה אינם מתלוננים, לא אומר שהם לא מרגישים כאשר פוגעים בכבודם ובפרטיותם.

לדוגמה: בזמן השירותים ובמקלחת, ובצורה שאנו מדברים אליהם.

כאשר אנו פוגעים בפרטיות ובכבוד של אנשים עם דמנציה, זה יבוא לידי ביטוי בעצבנות ובתסכול ויכול לעורר אי שקט פסיכו מוטורי ולהביא לחוסר שיתוף פעולה עם המטפלים.

כולנו זקוקים לתחושה פסיכולוגית של ביטחון

אנשים עם דמנציה חיים במקום שאינו מוכר להם ובתחושה מתמדת של אי-וודאות. הם לא יודעים מה זה המקום הזה, למה הם פה, לא מזהים את הפרצופים שסביבם והם רוצים ללכת הביתה.

זמן הלילה יכול להיות מאד טראומתי  (תסמונת השמש היורדת), ריבוי ותחלופת מטפלים, מטפל שאינו מציג את עצמו ולא מסביר מה הוא עומד לעשות – כל אלו מגבירים את תחושת הסכנה וחוסר הביטחון וגוררים תגובות של אגרסיה והתנגדות

צורך בתקשורת ובמגע אנושי

הצורך בקשר אנושי הוא קריטי לתחושת הרווחה האישית ותחושת הביטחון אצל בני אדם.

אנשים צריכים להרגיש שייכים ואהודים, ורצויים ושהם חשובים לנו. הם זקוקים למערכת יחסים עם משמעות.

אנשים עם דמנציה זקוקים לקשר עין, נידה בראש, חיוך, ליטוף, מגע. אפילו לשבת איתם בלי לדבר.

כל אלו יכולים לענות על הצורך האנושי בקשר אישי ולנחם.

הצורך לדעת

אנשים מטבעם הם סקרנים ואוהבים לחקור את הסביבה בה הם חיים. כולנו אוהבים לדעת מה קורה, מי אמר למי, מה הדבר הבא שעומד לקרות. אנחנו לא אוהבים חוסר וודאות והפתעות.

אנשים עם דמנציה חוקרים גם הם את העולם שסביבם ולעיתים עושים זאת ברמה התפתחותית "ראשונית", נוגעים בכל דבר, מכניסים לפה…

אנחנו, כמשפחה וכמטפלים, צריכים להבין את ההתנהגות הזו, ובמקום להתייחס אליה כהתנהגות "מטרידה" או "מפריעה" יש להסתכל עליה בקונטקסט של אדם שחוקר ומחפש משמעות ונחמה.

צרכים אגוצנטריים

כולנו זקוקים להערכה עצמית, שליטה בסביבה שלנו ותחושה של בעלות ("שלי"). כשאלו נמנעים מהאדם, זה מוביל לרגשות של תסכול, כעס, הערכה עצמית נמוכה, מבוכה וייאוש. חשוב להבין כי קיימים צרכים אגוצנטריים גם לאדם עם דמנציה.

כבוד בטיפול, ומתן אפשרויות בחירה בטיפול (לדוגמה מה תרצה לאכול? את זה, או את זה? תרצי לראות טלוויזיה? האם אתה רוצה לנוח עכשיו?) – כל אלו קריטיים להרגשה ולתחושה של שליטה בחיים ולערך העצמי. יחס אחר מכך יוביל להתנגדות ולהעדר שיתוף פעולה.

הגדרת זקן על פי "אלון חיים"

זקן הוא כל אדם אשר ממשיך לגדול, ממשיך ללמוד, שממשיך להתקיים בו פוטנציאל, ואשר חייו ממשיכים לצפון בתוכם הבטחה לעתיד וקשר אליו. הזקן ממשיך לבקש אושר, שמחה ועונג, וזכותו הטבעית לכל אלה אינה פוחתת. יתרה מזאת, הזקן הוא אדם שזכאי לכבוד ולהערכה, ושתפקידו להפיק חכמת חיים מניסיונו הממושך ולנסח אותה כמורשת לדורות הבאים.

הצוות הרב מקצועי של בית אבות נווה אורנים עומד לרשותכם.

אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת מידע נוסף ובכל שאלה.

לשירותכם, קיבצנו מקורות מידע וקישורים בהם ידע ותשובות לשאלות רבות:

• עמדא – עמותת אלצהיימר ומחלות דומות בישראל 
• עמותת אלצהיימר בישראל
• חיים עם אלצהיימר
• דמנציה – מידע יעוץ וטיפול 
• מלב"ב
• 8840* – מוקד ארצי של המשרד לאזרחים וותיקים
• אביב לניצולי שואה – מידע עדכני על זכויות ניצולי שואה
• זכויות נרדפי הנאצים בפייסבוק 
• התוכנית הלאומית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר ודמנציות אחרות – משרד הבריאות 

מתורגם מתוך מצגת המבוססת על מאמר: Steps to Understanding Challenging Behaviors: Responding to Persons with Alzheimer’s Disease. www.aiz.org

במאמר נוסף בנושא, כתבנו על הקשר האישי עם חולי אלצהיימר

The post מה ההבדל בין אלצהיימר לדמנציה? appeared first on אשכולות אורנים.