מאת נסטיה קינל, מנהלת הבית

אני עובדת בבית אבות כבר הרבה שנים. בכל פעם אני רואה משפחות שמגיעות אלינו עם יקיריהן ביום הראשון של המעבר. כאן, בשטח של אשכולות אורנים, אנחנו פוגשים את המשפחה ואת הדייר; וכל החוויה שקודמת לכך – רגע היציאה מהבית וכל מה שקודם לו, לחלוטין נעלמים מעינינו.

אך בשבוע האחרון הזדמן לי לחוות גם את הרגע ההוא שבדרך כלל אני לא עדה לו. זכיתי ללוות בעל לאישה המתמודדת עם דמנציה מתקדמת, שאחרי כמה שנות טיפול באשתו קיבל החלטה להכניס אותה למסגרת מותאמת – ואני רוצה לספר על החוויה האישית שלי.

איך אומרים לה שהיא צריכה לצאת, בידיעה שהיא כנראה לא תחזור?

בעצם, לראשונה נפגשנו כשהוא עשה סבב סיורים בכמה בתי אבות באזור על מנת לבחור את הבית המתאים לו מכולם. הוא הגיע אל אשכולות אורנים אחרי שכבר ביקר במספר בתים, והיה מאוד חרד לגבי השתלבותה – ובעיקר חשש מרגע הוצאתה מהבית. מה יגיד לה? איך לשכנע אותה לצאת מהבית ולא לעורר תגובה אגרסיבית מצידה? איך בכלל כל זה אמור לקרות?

ככל שהקשבתי לו יותר, ליבי הצטמק. חשבתי על השנים הרבות שהם עברו ביחד. על החיים השלמים; על הילדים והנכדים שנולדו להם; על הבית היפה שבטח יש להם, ועל הרגע שבו הוא אמור להגיד לה שהיא יוצאת מהבית, כשהוא הוא יודע עמוק בתוך ליבו שאל הבית הזה היא ככל הנראה כבר לא תחזור.

הוא היה איש ישר שהשתדל לא לשקר בחייו. בטח לא לאשתו. היה לו מאוד קשה לחשוב על הרגע שבו הוא יצטרך לשקר לה ולהגיד שהיא יוצאת לבית הבראה או שקר אחר כלשהו. היה לו ברור שאמירה על יציאה לבית אבות תגרור התנגדות מאוד חריפה מצידה. הוא הדגיש זאת שוב ושוב: צריך לחשוב על משהו שנוכל להגיד לה והוא לא יכלול את המילה בית אבות.

החלטנו לבנות שלוש גרסאות שונות לדברים שאפשר להגיד לה, כדי לבדוק האם הם מעוררים התנגדות ליציאה מהבית. ביקשתי ממנו לנסות את כולן חמישה ימים לפני הכניסה: בכל פעם לנסות גרסה אחרת ולראות איך היא מגיבה. האם היא מסכימה לצאת או מתנגדת. אך כשהתקשרתי אליו שלושה ימים לפני הכניסה המיועדת לאשכולות אורנים ושאלתי איזו גרסה עבדה הכי טוב, הוא ענה שלא העז לנסות אף אחת מהן. עד כדי כך הוא חושש – ואז הוא ביקש שאגיע לביתו ביום היציאה כדי לעזור לו.

למרות שאני בדרך כלל לא עושה את זה, הסכמתי מיד.

בעדינות וברגישות

בדרכי לביתם, התרגשתי. למרות כל שנות הניסיון בעבודה, זה רגע שמעולם לא נכחתי בו.

נכנסתי לדירתם, שהייתה מאד נעימה וביתית. הגברת קיבלה את פניי יפה, ושאלתי אותה אם זה בסדר שנשב יחד ואכיר אותה קצת. הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח. מיד הבחנתי בירידה הקוגניטיבית הקשה. כמעט אף משפט לא הצליח להגיע לסיומו הלוגי.

כשהבנתי שאין טעם לדבר על המקום אליו נגיע בקרוב, כיוון שהיא תשכח מיד, שיניתי את האסטרטגיה לחלוטין. החלטתי לבצע סדרה של פעולות:

ראשית, יציאה מהבית.
שנית, טיול בחוץ ביחד.
שלישית, כניסה לרכב ותחילת נסיעה.
רביעית, יציאה מהרכב.
וחמישית – כניסה לדיור מוגנים, (מחלקת תשושי נפש, בשפתו של משרד הבריאות).

וכך עשינו.

הכנתי אותה וגייסתי את שיתוף הפעולה שלה לכל פעולה בפני עצמה. לאט ובסבלנות. המעבר בין השלבים נעשה בעדינות וברגישות, ללא התנגדות או מחאה מצידה.

החלק המהנה בשבילי היה הטיול בחוץ. מזג האוויר היה מעולה והשמש חיממה אותנו. הלכנו בנחת,  היא דיברה כל הזמן ואני בסקרנות רבה תהיתי מה מסתתר מאחורי המשפטים האלו. מי היא האישה שמאחורי המחלה, שעד לפני 10 שנים הייתה רופאה מוצלחת באחד מבתי החולים הגדולים בארץ.

וכך, תוך שעה ורבע מהרגע בו פגשתי אותה, היינו כבר במחלקה, בביתה החדש.

הצוות פגש אותה בחמימות רבה. כשהבעל והילדים הגיעו, הם הופתעו לגלות כמה הכול עבר קל. כלומר, קל עבורה. אין ספק שעבור בעלה זה היה הרבה יותר קשה. איזו קשת רגשות הוא הרגיש ביום הדרמטי הזה.