שיטת האשכולות, אליה עברנו בתחילת השנה, עוסקת בין היתר בשינוי במבנה ובחללים שבו. הנה שתי דוגמאות קטנות אך משמעותיות המדגימות את ההבדלים בין אשכולות אורנים לבין בתי אבות סיעודיים אחרים בארץ – ואת השיפור בשביעות הרצון של הדיירים ובני משפחותיהם:

יושבים איפה שרוצים

במחלקה המסורתית, על פי הגישה הקודמת, היו חדרי מגורים, חלל משותף – וזה הכל. בדרך כלל הדיירים נהגו לצאת מהחדרים שלהם אל החלל המשותף ושהו בו עד לשעות השינה שלהם (שנת צהריים או שנת לילה). בחלל הזה הם נהגו לאכול, לבצע את הפעילויות השונות ולארח את בני המשפחה שהגיעו לבקר אותם. לכל היותר אפשר היה לצאת מדי פעם לחצר.

ועכשיו –

לא עוד חלל אחד שבו נאספים כל הדיירים, אלא שלושה חללים שונים! דיירים יכולים לשבת בחדר האוכל אם הם רוצים, אבל גם להתבודד על ספה ולצפות בטלוויזיה. לשבת בנינוחות בכורסה ולארח את משפחתם. אפילו סתם לשבת מול החלון ולצפות בנוף המקסים שנשקף ממנו.

כלומר, המבנה הייחודי של שיטת האשכולות מאפשר לנו לגוון את שגרות היום של הדיירים. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לבקש מאיתנו לשבת באחת הפינות – ואנחנו נעזור להם בשמחה.

נפרדים מכיסא הגלגלים

יש משהו זר, מנוכר ומרחיק בכיסאות גלגלים. הם מהווים ביטוי מוחשי ובולט לקושי של האדם האהוב שיושב בהם. בזכות המבנה המיוחד של אשכולות אורנים, הכולל שלושה סלונים ופינות ישיבה, אפשר להרחיק את כיסאות הגלגלים משעות הפנאי ומביקורי המשפחה.

כך לדוגמה לפני כמה שבועות הגיע הנכד של מ' לבקר אותו. מ' ביקש לארח אותו באחת מפינות הישיבה, ושניהם ישבו יחד על אותה ספה ושיחקו יחד. היה בזה משהו מאוד מקרב ומאוד נעים. כל כך שונה מביקורים במחלקות המסורתיות. זה היה ביקור בגובה העיניים, ושמחנו שהתאפשר לנו להיות נוכחים ברגע הזה.

דוגמה אחרת היא א', דייר שביקש שיעזרו לו להתיישב על הספה. ואז הוא שכב עליה, פרש עיתון וקרא אותו כשהרגליים למעלה, ממש כמו שהיה רגיל לעשות בבית שלו. גם זו הייתה סיטואציה שלא היינו רגילים לראות במחלקות הקודמות, והיא ריגשה אותנו מאוד.

במילים אחרות, לצד הבנייה בשיטת האשכולות, ולצד ההכשרות שהצוותים עוברים כדי לזהות טוב יותר את הצרכים האישיים – נוצרות הזדמנויות להיפרד לזמן קצר מכיסאות הגלגלים. הם אמנם עדיין נדרשים כדי להתנייד ממקום למקום; אבל הדיירים יכולים לבלות את שעות הפנאי שלהם בפינות שונות ומגוונות, ולאו דווקא לשבת בהם.