גדי און, פסיכולוג, חוקר את תופעת השעמום בגיל השלישי, מספר לנו על שעמום בגיל הזה ונותן בסיס להתמודדות עם התופעה

מתוך ההרצאה "ד"ר משעמם לי" שנתן גדי אצלנו באשכולות אורנים בתאריך 19.6.24.

אם יש לכם הורה מתבגר הגר בביתו או בבית אבות, אתם בוודאי מכירים את התלונות: "משעמם לי", "אין לי שום דבר לעשות", "אף אחד לא מגיע מספיק לבקר", "אני לבד בין 4 קירות"… אתם מזהים עצב, דכדוך ושקיעה…. לפעמים אנחנו, הצוות בבית האבות, שומעים את הדיירים מתלוננים בפני בני המשפחה שמשעמם להם, בדיוק כשסיימו פעילות בתעסוקה.

ואכן "משעמם לי" היא הדרך הראשונה לקבל קצת תשומת לב ובעיקר להביע דרכה תהליך של ירידה בערך העצמי, איבוד של הזהות העצמית – של מי אתה, מה היית ומה הסיפור שלך.

ואכן, שעמום בגיל השלישי מתאפיין בעייפות, חוסר אנרגיה ודכדוך. אזור לא נעים עד כדי אומללות.

הבשורות הפחות משמחות הן כמו תמיד, מבהיר לנו גדי, הן שהאחריות והבחירה בין שקיעה או צמיחה – נמצאת אצל האדם עצמו. ונדגיש – לא אצל הילדים שלו או בן הזוג שלו. אף אחד לא יכול לפתור עבורם או עבורכם את השעמום, ואתם בני המשפחה המתמודדים עם ההורה בנושא הזה, מנסים להכיל ולמלא לו את הזמן ושוברים את הראש איך לייצר עבורו הנאה – זו אינה אחריות שלכם. זוהי ההבנה הראשונה החשובה. זו אינה אחריות שלכם ואין ביכולתכם לפתור עבורם את הנושא הזה.

והבשורות הטובות?  יש מה לעשות. הנה כמה צעדים חשובים ועקביים שיעזרו לכם לעשות משהו אמיתי עבור עצמכם ועבור היקרים שלכם:

נתחיל בצעדים הראשונים והחשובים:

1. אמון בסיסי– צריך שיהיה לאדם אמון בסיסי בעולם: ידיעה שהעולם מסודר, מאורגן, שיטתי ויש בו כללים לאיך שהדברים עובדים ופועלים. לדעת שאם זה כך אז בוודאי יש פעולות וצעדים שאני יכול לעשות כדי להגיע לתוצאות.
2. ערך עצמי– צריך שתהיה תחושת ערך. שאני שווה. שישי לי משהו לספר על החיים שלי. כמו שגדי אומר: אין אחד שאין לו משהו מעניין לספר. כל אחד עבר משהו בחיים שלו. שמחה, עצב. כאב.
3. היכרות עצמית– להסתכל אחורה ולבדוק מה תמיד עניין אותי ולא הצלחתי לגעת בו כאשר הייתי עסוק בעבודה, בבית ובילדים. מה אהבתי ולא היה לי זמן… (אהבתי היסטוריה, אהבתי בעלי חיים, אהבתי וידעתי לבשל, אהבתי ליצור. במה? מה משך אותי? מה דיגדג לי? מה נגע בי?

אל תחפשו הנאה! חפשו מאמץ. תקומו ותשאלו מה החיים רוצים או צריכים ממני היום. כדי לא להרגיש שעמום צריך לעבוד בזה. צריך להתמיד ולהשקיע כדי לצמוח.

תחקרו. תבדקו. תלמדו. חזרו לדברים שמעניינים אתכם.

לדוגמא:

אל תשאלו "איזו הנאה הטלוויזיה יכולה לתת לי היום?". או הפייסבוק או הטיקטוק.

תשאלו "מה אני יכול לקחת היום מהטלוויזיה?"

היסטוריה? נשיונאל ג'אוגרפיק? טיולים בעולם? תרבויות? מתכונים חדשים ובישול? יצירה ועשה זאת בעצמך? תזכרו מה מעניין אתכם וממה אתם יכולים ללמוד עוד.

זה בשבילכם כבני גיל שלישי.

ואיך זה ביחס להוריכם שנמצאים בבית האבות או בבית ומפעילים אתכם רגשית?

1. אמון בסיסי – צרו שיטתיות. בואו בזמנים קבועים. תתקשרו בזמנים קבועים. אל תבריזו. בקשו מבני המשפחה שמגיעים – להגיע גם הם בזמן שהם מתחייבים לו. כך תהיה לקשיש שגרה של עוגנים שהוא יכול לחיות בתוכה.
2. ערך עצמי– תנו להם מבטים מתקפים. מבטים שאומרים דרך העיניים "כל הכבוד". מבטים שיודעים ומכירים בקושי שלהם. עיניים מעריכות כי הן יודעות את הקושי, האובדנים ואת הפחד שמתלווה לזיקנה. עיניים שמבינות את הבדידות. סיימו כל ביקור בלשקף להם ולספר כמה הביקור היה משמעותי עבורכם כי נחתם לידם, צחקתם כמו שלא צחקתם כל היום. סוף סוף ישבתם לכוס קפה בזכותם. כמה החיבוק שלהם נותן לכם כח ובאתם וקיבלתם כח מהם. תנו להם להרגיש משמעותיים, חשובים, כאלה שעוד יש להם מה לתרום לכם. בקשו עצה. תגידו תודה.
3. היכרות עצמית– צרו חיבור בין העבר שלהם להיום באמצעות שיחה. תשאלו שאלות מכוונות, תבקשו סיפורים מן העבר, תנו להם לספר כל הזמן מה הם היו, מה הם אהבו. תנו להם לחשוב ולבדוק מה הם אהבו ולא היה להם זמן כל השנים. מה עניין אותם. במה הם היו טובים. באמצעות השיחה תנו להם לספר על עצמם ועל עברם כמה שיותר. מצאתם תחום שהם מחוברים אליו? מצאו להם דרך להעמיק בו. הביאו להם ספרים, קטעי אודיו להשמעה וכדו' כדי שתוכלו לייצר עניין מתמשך

 

איך נתייחס אליהם?

1. ניגש בעדינות ובשלווה. תמיד באורך רוח. המון סבלנות. תגיעו מוכנים.
2. נמנע מיחס ילדי. מיחס מתנשא או דיבור מלמעלה. שימו לב!
3. אל תנסו לתקן אותם או את הסיפור שלהם. אם האמא אומרת שהיה משעמם, או מגעיל, או לא שווה כלום – תנו לזה מקום. אל תשללו את מה שהיא אומרת. זו זכותה.
4. נזרום עם השקר או ההגזמות. האמת לא חשובה. השיחה חשובה. אז מה אם אבא מספר שהוא היה העוזר של מלך מרוקו או הקים בארץ את הכביש לבדו. אל תגידו 'איזה שטויות'. תזרמו עם ההגזמות וההטיות ואפילו עם סילוף האמת. זה פשוט לא משנה.

 

איך נעזור להם?

1. כשאפשר, נשאל. אחרת נציע. "בואי נצא לסיבוב קטן באויר". בוא נפתור תשחץ יחד.
2. אל תרבו באפשרויות. עדיף להציע רק רעיון אחד וזהו. לתת עוגן ולא לבלבל אותם.
3. פנאי רציני – עדיף! כזה שדורש מאמץ וצריך לעבוד בו ולהתמיד. בוא נראה אותך עושה משהו רציני.
4. ונחבר את העבר להווה. אנחנו בעניין של למצוא חיבור עמוק. לקחת משהו מהעבר ולהביא אותו להווה.

 

ומה קורה כשההורה נמצא בשלבי מחלת הדמנציה?

על זה במפגש הבא שלנו בסדרת המפגשים לבני משפחה, שם נפגוש את חסן מנהל שירות ריפוי בעיסוק שיספר איך להפוך סיקור בבית אבות לאפקטיבי יותר, וגם על זיקנה, דמנציה, עוגנים קוגנטיביים ותעסוקה בבית אבות.

נתראה!

ד"ר גדי און הוא פסיכולוג חוקר של תופעת השעמום.
כותב ומרצה על התופעה במסגרות מוסדיות ופרטיות וחבר סגל באוניברסיטה הפתוחה.
ליצירת קשר: 0545463323