• אילו פעולות יש לבצע כדי להאריך את את משך הטיפול בהורה בבית?
• אילו שירותים קיימים בקהילה ויכולים לעזור להורה המבוגר להישאר בבית?
• כיצד מזהים את הרגע הנכון לשקול מעבר מעבר לטיפול חוץ ביתי?
• מה היתרונות של בית אבות? …ועוד.

שאלות כאלה, ורבות נוספות, מטרידות בני משפחה שמוצאים את עצמם מטפלים בהורה המבוגר.

והתשובות? גם הן בדרך כלל לא פשוטות.

ב-5.6.23 התקיים וובינר מיוחד במסגרתו נשות מקצוע ותיקות בתחום הגריאטריה ענו על שאלות כאלה: נסטיה קינל, מנהלת בית האבות אשכולות אורנים גדרה, יחד עם פליסיה אהרון, עו"ס לזקן ברווחה ועו"ס לחוק חוסים ואפוטרופסות. את הוובינר הנחה רועי קורן, מנכ"ל חברת SeniorMarket.

במסגרת הוובינר נענו שאלות שנשלחו מראש דרך דף הפייסבוק של אשכולות אורנים, וכן שאלות שנשאלו במהלך השידור.

להלן עיקרי הדברים:

איפה ניתן למצוא מידע על טיפול בהורים מבוגרים?

יש ברשת מידע רב בנושא טיפול בהורים מבוגרים, ויש גם מקורות נוספים: עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע, קבוצות תמיכה ברשתות החברתיות ועוד. גם גופים מדיניים, כגון המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה ואחרים, יכולים לסייע במידע על טיפול רפואי, על סיוע לבני המשפחה המטפלים, על פתרונות חוץ ביתיים ועוד.

צפו:

יש ברשת כל כך הרבה מידע על טיפול בהורים מבוגרים. איך אדע מה מתאים למשפחה שלי?

הסיבה לכך שיש המון מידע ברשת על טיפול בהורים מבוגרים היא שלא קיים פתרון יחיד שמתאים לכולם: המורכבות של הטיפול שונה מבית לבית, גם מאגרי התמיכה והכוחות שונים; אפילו התשובה לשאלה "איך אנחנו רוצים שתיראה הזקנה של האדם בו אנחנו מטפלים?" עשויה להשפיע על הפתרונות המתאימים.

צפו:

צפו:

צפו:

צפו:

צפו:

כללי אצבע למשפחה בתהליך קבלת ההחלטה לעבור לטיפול חוץ ביתי

צפו:

צפו:

עד כאן עיקרי הדברים מתוך הוובינר. לשאלות נוספות ניתן לפנות אלינו בקישור הזה – ונשמח לענות.

לצפייה בוובינר המלא לחצו כאן.

The post טיפול בהורים מבוגרים: שאלות ותשובות appeared first on אשכולות אורנים.

מה למדתי

אחרי שנים של ניסיון בעולם הזיקנה ובתי האבות, זו הייתה חוויה חדשה עבורי. אחרי שהייתה לי הזדמנות לחוות את יום הכניסה לבית האבות כבר מרגע העזיבה, בעצם נכנסתי לנעליים של בני המשפחה: עם תחושת ההקלה המעורבת בצער, רגשי האשמה לצד הידיעה שזה הצעד הנכון. ההתרגשות, הבלבול, אי הידיעה, עומס המידע (זו הסיבה שכל כך הרבה מידע מהיום הראשון לעיתים לא נקלט על ידי המשפחה).

אני חושבת שבעתיד אראה אחרת את המשפחות ביומן הראשון.

והדיירת החדשה? כבר התמקמה ומרגישה לגמרי בבית. עוד מעט בעלה יגיע לבקר.

The post מבעד לעיניו של בן משפחה ביום הכניסה לבית אבות appeared first on אשכולות אורנים.

הסיפור של אלברט

אלברט, בן 65 בערך, הוא גבר נאה. פנסיונר, שכבר לא עובד בעבודות רציניות כמו כשהיה צעיר. ובכל זאת הוא קם מדי בוקר והולך לעבודה בשער של מוסד כלשהו.

אלברט נשוי לאהובה, אחות במקצועה. גם היא פנסיונרית. שניהם טסים לחו"ל מדי פעם, מטיילים בארץ, מבקרים במסעדות. בסך הכל הם חיים טוב.

ויש להם בת אחת. מריאנה שמה. גם היא עוסקת בתחום טיפולי. יש לה שתי בנות יפיפיות – הנכדות של אלברט ואהובה. בסך הכל משפחה יפה, מוצלחת ומאושרת.

מהסימנים המדאיגים עד לאבחון וההתמודדות

הסימנים התגנבו לביתם אט אט. הם התחילו בארוחות שישי, כאשר אלברט שתק יותר ויותר. הם הפכו למדאיגים יותר ויותר ברגעי מבוכה ואפילו סכנה: פעם אחת, באמצע נסיעה, בזמן שהוא נוהג, אלברט אמר לפתע לאשתו: "אהובה, אני לא יודע איפה אני".

אחרי כחצי שנה של אירועים ספורדיים אהובה לקחה את אלברט לגריאטר. נעשה לו סיטי ראש והתקבל האבחון הרשמי: אלברט נכנס לסטטיסטיקה ואובחן בדמנציה מסוג אלצהיימר.

כך החלה התמודדות עם המחלה. זו הייתה התמודדות משפחתית: אהובה הסיעה מדי בוקר את אלברט לעבודה, כדי לצמצם את הסיכון שבנהיגה. ביתם התחילה לחשוש מעט מרגעי המבוכה שיכולים להיווצר בנוכחותן של בנותיה. כל המשפחה אף תכננה טיול שורשים לסרביה, ארץ מולדתם, ולראשונה התמודדו עם האתגר של יציאה מהשגרה לצד הדמנציה. לרוע המזל הם אף איבדו את התרופות של אלברט בשדה התעופה והמתח היה רב. בסופו של דבר הם צלחו את הטיול, אבל עכשיו לכולם היה ברור: משפחתם לא תשוב להיות אותו דבר.

באחד הערבים אהובה התקשרה לבתה ואמרה שהיא חושבת להגיד לאלברט להתפטר. לדבריה, היא מרגישה שקשה לו להתעורר בבקרים. שהוא מאוד דרוך בשנתו. שלעיתים הוא קם לשירותים ב-2 לפנות בוקר ולא חוזר לישון – אלא מתארגן לעבודה כאילו זו שעתו לצאת.

היו עוד מספר אירועים כאלה, אבל מריאנה הציעה להמתין. לדעתה, עדיף דווקא לאפשר לאלברט לשמור על שגרה של עבודה וסדר יום.

וכך היה. אלברט המשיך להתעורר מדי בוקר לעבודה – ולאחר כשלושה חודשים הוא זה שהחליט על דעת עצמו להתפטר.

מה היה לנו כאן?

התמודדות עם בן משפחה שחולה באלצהיימר בדרך של זרימה, גמישות משפחתית ובחירה בדרך עם הכי מעט התנגדויות. בני המשפחה בחרו שלא לקבל החלטות עבור יקירם שאובחן עם דמנציה, ולמרות החששות כיבדו אותו ואפשרו לו קצב מותאם אישית.

ומה הלאה? האם אלברט יצטרך לקבל טיפול תרופתי לאלצהיימר? והאם הוא יוכל להמשיך לקבל החלטות בעצמו?

לא למהר להתמודד עם אלצהיימר של בן משפחה בעזרת תרופות

"קודם כל, אין דבר כזה תרופות לאלצהיימר". כך אומר ד"ר משה גייצן, גריאטר וגרונטולוג, המנהל הרפואי של נווה אורנים. "יש בעולם כל מיני ניסיונות לפתח תרופות כאלה. אולי יום אחד זה יקרה. אבל נכון להיום כל התרופות שאולות מהעולם הפסיכיאטרי ('אנטיפסיכוטיקה')".

אז למה לא לתת תרופה כזאת?

"הכי קל לתת טיפול תרופתי", אומר ד"ר גייצן, "אבל זאת לא הברירה המועדפת. יש לכך מספר סיבות:

• תרופות אנטי פסיכוטיות יכולות לגרום לפסיכוזה. הסיכון אמנם קטן, אבל קיים.
• אנטיפסיכוטיקה מעלה את הסיכוי לאירוע מוחי (CVA) ב-30%.
• תרופות כאלה יכולות לגרום לתופעות אקסטרפירמידליות: נוקשות שרירים, רעד, אי שקט ברגליים, ותופעות פרקינסוניות נוספות שעלולות לגרום לנפילות".

אז מה אתה ממליץ בעצם?

"אני חושב שצריך לתת טיפול תרופתי רק אם נשקפת סכנה לדייר, למשפחתו או לסביבתו". אומר ד"ר גייצן. "תיאורטית, כל מצב והתנהגות ניתן "לסדר" באמצעות התערבות התנהגותית. לדוגמה, "אם הוא צועק "מאמא", האם הוא מתכוון לאמא ממש או לתחושה של אמא מכסה אותו בשמיכה? חשוב להבין מה בדיוק המצוקה של בן המשפחה שאובחן עם דמנציה. צריך המון ניסוי, טעייה ויצירתיות מחשבתית. על המטפל (בין אם זה בן משפחה או מטפל מקצועי) לצאת מהסיטואציה ולהתחבר לאדם הדמנטי. לא להתנגד לו, גם אם הוא אומר שזה שחור כשזה לבן".

עד מתי לאפשר לחולה אלצהיימר לקבל החלטות?

מחקרים רבים מוכיחים: גם אם אדם אובחן עם דמנציה או אלצהיימר, אין זה אומר בהכרח שהוא כבר לא יכול לקבל החלטות בעצמו. מומלץ שלא למהר להתערב בקבלת ההחלטות שלו; אלא להיפך – להפגין רגישות, להתאזר בסבלנות ולעודד אותו לעשות זאת בעצמו.

"חולה אלצהיימר צריך לדעת שמשפחתו עדיין מתחשבת ברצונותיו ובדעותיו". אומר ד"ר גייצן, "ולכן חשוב לתת מקום לשיח. לתת לו תחושה שהוא איתנו ואנחנו איתו".

על יום האלצהיימר העולמי

יום האלצהיימר העולמי מצוין מדי שנה ב-21 בספטמבר. יום זה הוא שיאו של חודש שלם העוסק בהעלאת המודעות בציבור למחלת האלצהיימר, גיוס כספים למטרות מחקר ועוד.

עוד על התמודדות של בני משפחה עם דמנציה

מה ההבדלים בין אלצהיימר ודמנציה

לדף הפייסבוק של נווה אורנים

The post לרגל יום המודעות לאלצהיימר: איך להתמודד עם בן משפחה שחולה באלצהיימר? appeared first on אשכולות אורנים.

 "יותר קשה מעצב היום, הוא זיכרון שמחת האתמול"
ג'ובראן חליל ג'ובראן

התמודדות בני משפחה עם דמנציה של אחד מיקיריהם עשויה להיות מורכבת, מבלבלת ומאתגרת. במאמר זה נכיר מספר אסטרטגיות שיכולות לסייע, ולו במעט, על ההתמודדות הזו.

מהי דמנציה?

דמנציה (בעברית "קיהיון", ובעבר "שיטיון") היא מחלה המאופיינת בירידה משמעותית בתפקודים הקוגניטיביים. היא פוגעת באופן הדרגתי בזיכרון, ביכולת החשיבה, בהתמצאות בזמן ובמרחב, וביכולת לזהות אנשים וחפצים. עקב כך, חלה ירידה הדרגתית גם ביכולתו של אותו אדם לבצע פעילויות יומיומיות ולתקשר עם הסביבה (ההגדרה מתוך אתר משרד הבריאות).

קשה מאוד לראות אדם קרוב אלינו הולך ונעלם לתוך עולמות אחרים וזרים. תחושת האובדן צורמת: האדם המוכר, הקרוב לנו כל כך, הוא כבר לא מי שהיה פעם. אמא, אבא, אח או אחות, משתנה לנו אל מול עינינו התוהות. לפיכך, בני משפחה רבים עוברים התמודדות קשה בניסיון להבין: מה קורה ליקיריהם? מאיפה נובעים הכעס, החשדנות השכחה והבלבול? ובעיקר איך מתנהלים עם המצב לצד החיים שממשיכים – ילדים, עבודה, חברים, תחביבים ועוד.

אסטרטגיות להקלת התמודדות בני משפחה עם דמנציה

התמודדות בני משפחה עם דמנציה של יקירם אמנם מורכבת, אך אפשר להקל עליה. כדי להקל, ולו במעט, יש כמה נקודות שתוכלו לאמץ לעצמכם בתוך התהליך:

• אפשרו לעצמכם לסייע ולתמוך זה בזה. אתם עוברים תקופה קשה, ותמיכה נפשית חשובה כרגע גם עבורכם. תנו לה מקום.
• נסו לייצר שיתוף פעולה בין בני המשפחה והתגייסו יחד לטיפול במטלות השונות: ניהול כספים, טיפול בבעיות רפואיות, קניות, סידורים בירוקרטיים ועוד. תחושת השותפות תחזק את כולכם ותקל על ההתמודדות.
• חשוב לזהות ולקבל את הרגשות השליליים העולים בהתמודדות מול המשבר. תנו לגיטימציה לרגשות אלה ואפשרו קבלה והתמסרות. כך תוכלו להתמודד ביתר בקלות בהמשך.
• ביניכם לבין עצמכם, או עם בן משפחה נוסף, ערכו חקירה פנימית בנוגע לצורת ההתמודדות שלכם עם משברים שחוויתם בעבר. זהו את הכוחות הנמצאים בכם והעצימו אותם כיום במשבר הנוכחי.
• רכשו כמה שיותר ידע אמין על מחלת הדמנציה ועל טכניקות הטיפול בה. רכישת הידע עשויה להפחית את תחושת העמימות ולהגביר את תחושת השליטה.
• נסו שלא לגרום לבן המשפחה הסובל מדמנציה לקבל את ה"מציאות". עלינו לקבל את ה"מציאות השונה" וללמוד להסתגל אליה. השתדלו שלא לנסות לשכנע בהיגיון. כך תוכלו להקנות תחושת ביטחון לבן המשפחה החולה ולייצר מולו שיח נעים ושיתוף פעולה.
• עם ולמרות הקושי, נסו להשלים עם המצב. היו מוכנים להיכנס לתהליך של הסתגלות רגשית ומנטלית, ולקבל באופן הדרגתי את המציאות. קיימת מחלה אצל בן המשפחה היקר לכם. מוחו אינו עובד כבעבר ולא יחזור לעבוד כבעבר.
• גמישות היא כלי חשוב ביותר עבורכם בתקופה זו, שכן היא נדרשת בגישה הכללית מול המחלה. מחלת הדמנציה אינה אחידה כלל; אלא מתבטאת בצורות שונות אצל אנשים שונים ואף משתנה כל הזמן אצל אותו האדם. נסו לזרום עם המצב.
• דמיון מוסיף המון: סגלו לעצמכם את היכולת להיכנס לנעליו של האחר ולחשוב על דרכים יצירתיות לעקוף או לפתור בעיות.
• אל תוותרו על חוש ההומור. שמרו את היכולת לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות וחפשו את הצד המשעשע גם במצבים קשים.
• הכינו את עצמכם לדרכים מגוונות ושונות בהן תעניקו אהבה לבן המשפחה שמתמודד עם הדמנציה. דרכים שעבדו בעבר אולי לא יעבדו כעת, ותצטרכו להיות יצירתיים.

מעבר חולה דמנציה לבית אבות

בחלק מהמקרים משפחות ישקלו מעבר של בן משפחה המתמודד עם דמנציה לבית אבות. זו החלטה לא פשוטה. היא מצריכה מבני המשפחה כוחות עצומים והפנמה של המצב. עלינו להפנים כי האדם הקרוב לליבנו כבר לא יחזור לתפקודו הקודם ואין בכך אשמה שלנו; וכיום הוא זקוק להשגחה אינטנסיבית ועזרה יום יומית שאין בכוחנו לתת לו.

שיתוף הפעולה בין הצוות לבני המשפחה חיוני עבור הדייר, כיוון שהידע בשני הצדדים (צוות ומשפחה) משלים זה את זה. שיתוף הפעולה מאפשר מתן מענה כוללני המשלב שמירה על איכות חייו בתוך המסגרת, הגברת תחושת הרווחה הנפשית ושימור התפקוד הקוגניטיבי עד כמה שניתן עם מחלת הדמנציה שהינה מחלה פרוגרסיבית, המאופיינת בהחמרה הדרגתית לאורך הזמן.

ולבסוף, זכרו:

גם אתם זקוקים לזמן לעצמכם, לעידוד ולהערכה על מי שאתם ומה שאתם. תנשמו אוויר ואל תוותרו לרגע. המשיכו לעשות דברים שגורמים לכם להנאה ולכיף עם עצמכם ועם בני המשפחה שלכם.

The post התמודדות בני משפחה עם חולה דמנציה appeared first on אשכולות אורנים.

מצבם של אנשים עם דמנציה עשוי להיות דינאמי מאוד. בזמן ביקור משפחה בבית אבות הם עשויים להתקשות בזיהוי בני המשפחה או ביצירת קשר. הם יכולים גם לדבר לא לעניין, או להיכנס למצב של אי שקט. התנהגויות מעין אלה יכולות להוביל במהירות לשחיקה של בני המשפחה ולהגביר תחושות אשמה ותסכול. בפרט, הן עלולות לפגוע באיכות הביקור. לכן חשוב להיות מוכנים ולדעת מה צפוי ומה יכול לקרות במהלך הביקור ולהיערך לכך מבעוד מועד.

לקריאה נוספת: איך לתקשר עם אנשים עם דמנציה

איך להתחיל ביקור משפחה בבית אבות?

לאור הניסיון שלנו בבית אבות נווה אורנים, הדרך הטובה ביותר ליצור ביקור משמעותי עבור תשוש נפש היא להתחיל ברוגע. לשם כך כדאי לשבת לרגע בשקט, אפילו במכונית לפני הכניסה לבית, ולנשום עמוק. לנקות את המוח, להתכונן ולהיות פתוחים לכל מה שיתרחש.

ככל שנהיה רגועים יותר, כך נוכל לחשוב בקור רוח ובהיגיון. אם הקשיש ישאל משהו ותהיה לנו תשובה טובה, נספק לו אותה. אם לא תהיה לנו תשובה, נאמר שאיננו יודעים.

איך להתחיל שיחה עם יקירנו בבית האבות?

בין התופעות המוכרות ביותר של דמנציה ניתן למנות אובדן זיכרון לטווח קצר ופגיעה בזיהוי אנשים. כלומר, יתכן שהאדם שבאנו לבקר לא יזהה אותנו. יחד עם זאת, אין צורך לבדוק זאת או לערוך "מבחן" לקשיש, אלא פשוט להיכנס לשיחה:

"שלום רות, טוב לראות אותך!"

"שלום משה. איזה יום ארוך היה לי! איך עבר היום שלך?"

"היי. כמה נעים לראות אותך. אכפת לך אם אשאר קצת לפטפט איתך?"

"היי. את נראית היום כל כך מגונדרת. אני בטח נראית די מוזנחת לידך."

אם הקשיש שואל מי אנחנו או מדוע הגענו, פשוט נציין את שמנו או נאמר: "באתי לבקר אותך". נוכל להוסיף: "אני מקווה שהזמן מתאים?" או "אני נהנה לבלות בחברתך". אם הם יאמרו "אני לא מכיר אותך" נוכל לומר "אני שמח לפגוש אותך, שמי הוא…" וכן הלאה.

המלצות מעשיות

מומלץ שהביקור יהיה קצר, לא יותר מ-20 או 30 דקות, שכן איכות הביקור חשובה יותר מאורך הביקור. רוב הדיירים במחלקות תשושי הנפש הם בעלי טווחי קשב וריכוז קצרים.

מוזיקה: מומלץ לתכנן מראש איזה שיר תרצו להשמיע ליקירכם. אולי שיר שהייתם שרים בעבר ביחד או שיר של זמר/ת שהוא אוהב במיוחד. הכינו מראש את השיר בטלפון שלכם, וכדאי אף להביא מגבר נייד קטן כדי להשמיע את המוסיקה בקול.

הביאו איתכם תצלומים מהתקופה שילדיו של האדם היו קטנים, ועברו עליהם יחד. לעיתים קרובות אנשים עם אלצהיימר מאמינים שהם חיים בעשור שונה. העבר הוא ההווה שלהם, והשנים שחלפו מאז ועד היום אינן זכורות להם. לפיכך הם יכולים לזהות אנשים רק באמצעות המראה שלהם מן התקופה ההיא. אפשר להוסיף כיתובים לאלבום. יש להתייחס למה שקורה בתצלום, לתסרוקות, לבגדים. אם אפשר, כדאי גם להכין עותק מהאלבום ולהשאיר לו כדי שיוכל לדפדף בו כשירצה.

הביאו ליקירכם תשורה קטנה: משהו טעים לאכול, פרחים עם ריח חזק, צעיף צבעוני דק, קרם ידיים, תמונה במסגרת, דמות קטנה וחמודה.

אתם יכולים לעשות יחד תרגילי תנועה: אתם תעשו והם יחקו את התנועות.

כדי ליצור אסוציאציה חגיגית וחיובית, אפשר להביא בלון הליום ולקשור לכיסא שלכם או לכיסא שביניהם.

התיזו בחלל החדר בושם שיקירכם אהב פעם.

זכרו: ביקור משפחה בבית אבות מעורר רגשות חיוביים אצל יקירכם, גם אם הדבר לא ניכר מיד. כלומר הביקור ישפיע לטובה גם אם יקירכם לא זוכר בדיוק מי אתם או יהיה מבולבל. לכן מה שבאמת חשוב הוא לסיים את הביקור עם אנרגיות חיוביות.

איך לסיים ביקור משפחה בבית אבות?

נזכיר לקשיש כמה נהנינו מהביקור. נאמר לו שבקרוב נבוא שוב. נשאל אוו אם מותר לנו לבוא שוב לביקור. נאמר:

"כל כך נהניתי!"

"הפגישה איתך היא החלק הטוב ביותר ביום שלי."

"אני לא חושב שצחקתי כל כך כל היום. תודה רבה לך."

"הייתי רוצה לבוא שוב בעוד יומיים. זה בסדר אם אבוא לבקר אותך שוב?"

The post ביקור משפחה בבית אבות: איך ליצור ביקור משמעותי אצל תשוש נפש appeared first on אשכולות אורנים.

מדי יום מגיעים אלינו, לבית האבות "נווה אורנים", משפחות שבוחרות בנו כבית טיפולי עבור יקיריהם שלקו בדמנציה. אנו פוגשים אותם לאחר ששלב ההתמודדות בבית כבר הסתיים: הנשים, הבעלים, הילדים ולעיתים הנכדים של החולים בדמנציה. ניתן לראות עד כמה הם צמאים לעזרה, להקלה, לידע ולהכוונה שיעזרו להם להתמודד עם מצבם של יקיריהם.

אגרסיה, צעקות, חרדות, חוסר מנוחה, שוטטות, חוסר עכבות מיניות והזיות (bentor et ai., 2013) הם התסמינים ההתנהגותיים והפסיכולוגים ההופכים את המחלה לאחד מן המצבים המעיקים והקשים ביותר לפרט ולבני משפחתו.

בזכות הניסיון הטיפולי שצברנו בשנים רבות של ניסיון עם תשושי נפש – חולי אלצהיימר ודמנציה, יש בידינו לתת לבני המשפחה תשובות ועצות משמעותיות שיסייעו גם בזמן טיפול בבית.

נדגיש כי אין בכוונתנו להמליץ או לעודד הכנסה של בן המשפחה הדמנטי לבית אבות כזה או אחר, שכן כל אחד יודע ומרגיש האם כלו כל הקיצין והאם נדרשת עזרה של צוות מקצועי ומסגרת חוץ ביתית. אין מקרה אחד דומה למשנהו, וכל בן משפחה יידע לבדו האם הגיע הרגע לקבל את ההחלטה.

יתרה מכך: אם יש לכם בן משפחה שלוקה בדמנציה ומתחיל להפגין התנהגויות מאתגרות כגון שוטטות, חזרה על כל שאלה, רצון לקום וללכת לעבודה (כי הוא כבר מאחר) או לאסוף את הילד הקטן שלו מהגן (הילד כבר בן 50) או לפגוש את אמא שלו (שהלכה לעולמה לפני שנים רבות), לקיים טקסים שחשובים לו אך לא במועד המתאים כגון קידוש באמצע השבוע או יום אחרי יום; אם אתם נתקלים באגרסיביות, סירוב להתקלח, חוסר שיתוף פעולה ועוד – זה עדיין לא אומר שצריך למהר לחפש סיוע במסגרת חוץ ביתית. ניתן לקיים טיפול ביתי בחולי דמנציה בעזרת הרבה סבלנות, אהבה, ויישום המלצות מבעלי ניסיון.

עקרונות מרכזיים בהתמודדות עם התנהגויות מאתגרות של חולי דמנציה

1. יצירתיות ואלתור

בן המשפחה מתנהג בצורה משונה? במקום להתנגד לו, נסו לזרום איתו. אם הוא מוציא את השיניים התותבות מפיו, נניח, ומנסה למקם אותם בכל מיני מקומות בבית, אפשר ביחד איתו לבחור מדף או מקום על המזנון, לגשת לשם ולהגיד: "זה יראה מקסים פה! מאד יפה. נניח את זה פה?" – ואחרי זמן קצר, לאחר שהנושא יישכח, תוכלו להחזיר את השיניים התותבות לקופסא המיועדת או לפיו.

2. מתן תוקף למציאות של החולה

מוחם של חולי דמנציה מתעתע, והם עשויים לחוות מציאות שונה. אל תנסו לסתור את המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניהם, אלא נסו לחוות אותה ביחד איתם. כך למשל סיפרה לנו בת לקשישה שלוקה בדמנציה כי אמה החלה לערוך במוצ"ש שולחן לקראת קידוש. ניסיון לתקן את המציאות של הקשישה ("אמא, היום לא יום שישי. שישי היה אתמול") העלה חרס, ולכן נמליץ דווקא לזרום איתה, להוציא בקבוק תירוש או לשתות יחד כוס יין.

3. חקירת הנסיבות/מציאת הטריגר

חשוב לבחון מקרים פרטניים, בעיקר כאלה שחוזרים על עצמם, כדי לנסות לברר את הטריגרים שבעקבותיהם מופיעות ההתנהגויות המאתגרות. לדוגמה, אם אישה מסוימת נוהגת לפרוץ בצעקות בכל יום בשעה מסוימת, נמליץ לחקור ולבדוק מה עוד קורה באותו זמן. מה הטריגר לצעקות שלה? יכול להיות שהבית מתחיל להתמלא באנשים או להתרוקן, אולי זו שקיעתה של השמש, ואולי בשעה הזו עושים איזושהי פעולה שהחולה לא אוהבת, למשל החלפת טיטול, ריסוק האוכל בבלנדר וכו'.

עצות פרקטיות חשובות נוספות ומלוות בדוגמאות ניתן למצוא במאמר "לדבר עם חולי אלצהיימר ודמנציה".

לסיכום נדגיש שוב:

העקרונות הטיפוליים הללו נוצרו מתוך הניסיון הטיפולי שלנו ושל צוות נווה אורנים, ומתאימים הן בהקשר של טיפול בבית אבות והן בהקשר של טיפול ביתי בחולי דמנציה. סבלנות, הקשבה והכלה הן אלמנטים משותפים לשלושת העקרונות ונמצאים גם בבסיס התפיסה הטיפולית בחולי דמנציה, ובעזרתן ניתן להקל על ההתמודדות המורכבת של החולים עצמם ושל בני משפחותיהם.

The post עקרונות טיפול ביתי בחולי דמנציה appeared first on אשכולות אורנים.

טיפול בחולה סיעודי הוא טיפול ארוך טווח. הוא כולל מגוון שירותים רפואיים, אישיים וחברתיים המתואמים לצרכים הפיזיים, החברתיים והרגשיים של החולה. בית אבות סיעודי נחשב לבחירה הטובה ביותר לאנשים הזקוקים לטיפול ופיקוח רפואי מסביב לשעון.

השירותים הניתנים בבית אבות סיעודי כוללים טיפול משמורן, כגון רחצה, הלבשה ואכילה. בנוסף קיים טיפול סיעודי מיומן, הניתן על ידי אחות מוסמכת וכולל ניטור וטיפולים רפואיים.

טיפול בחולה סיעודי נדרש כשקשיש עצמאי הופך לסיעודי כתוצאה מאשפוז, מחלה ממושכת, או התדרדרות במצבו התפקודי. כשבני המשפחה מתקשים להמשיך לטפל בו, נוצר הצורך בסיוע מקצועי אותו ניתן לקבל בבית אבות סיעודי.

שירותים רפואיים לחולה סיעודי

הטיפול המקצועי כולל שירותים הניתנים על ידי אנשי מקצוע בעלי הכשרה מיוחדת, כגון מטפלים פיזיים, תעסוקתיים ונשימתיים.

בנוסף לטיפול סיעודי מקצועי הניתן לחולים סיעודיים מסביב לשעון, השירותים בבית אבות כוללים גם טיפול אישי המותאם לצרכים האישיים של הדייר, סיוע בתפקוד ומתן תרופות. פעילויות יומיומיות כוללות רחצה, האכלה, טיפוח אישי, היגיינה אישית והלבשה.

בית אבות סיעודי מציע שירותים מקיפים אלו לחולים סיעודיים הזקוקים לרמה גבוהה של טיפול. השירותים כוללים טיפולים רפואיים של צוות מקצועי לצד מגוון שירותים כגון פעילויות חברתיות ועיסוקי פנאי. הנהלת בית האבות מעודדת את הדיירים להמשיך את הפעילות החברתית שלהם מתוך הבנה שמגעים חברתיים משפרים את יכולת התפקוד הפיזי והמנטאלי.

ניתן גם לחלק את השירותים הניתנים חולים סיעודיים בבית אבות בצורה כזו: טיפול שיקומי לטווח הקצר, וטיפול ממושך ארוך טווח  בהתאם לצרכים הרפואיים, הסיעודיים, השיקומיים והאישיים.

טיפול רפואי בחולה סיעודי

הטיפול הרפואי מתבצע בהנחיית הרופא המטפל המפקח על התרופות, הבדיקות והטיפולים. הרופא עובד בשיתוף פעולה עם הצוות בבית האבות, הדיירים ובני משפחותיהם. יחד מגובשת תכנית טיפול מותאמת אישית, הכוללת שירותי סיעוד כגון הערכה, טיפולים וניהול תרופות.

הטיפול האישי מציע סיוע בפעילויות יומיומיות, וכן ביצוע של משימות שגרתיות: סיוע בקימה מהמיטה, רחצה, שימוש בשירותים, הלבשה, הליכה ואכילה.

טיפול שיקומי

שירותי טיפול שיקומי מסייעים לחולים סיעודיים להתאושש ממחלות או פציעות. הטיפולים מאפשרים החלמה ושיקום היכולות שאבדו לאחרונה. השירותים כוללים תכנית שיקום לאחר שבץ ואשפוז בבית החולים, טיפול בחולי לב, טיפול אורתופדי או סוגים שונים של טיפול כגון טיפול נשימתי, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק או שיקום הדיבור.

בנוסף, טיפול שיקומי כולל ייעוץ תזונתי, שירותי מעבדה ורנטגן. שירותים פרמצבטיים עשויים להיכלל אף הם בהגדרות שיקומיות.

טיפול דמנציה

דמנציה היא המונח הכללי המשמש לתיאור סדרת תסמינים המשפיעים על יכולות אינטלקטואליות וחברתיות, כגון זיכרון, פתרון בעיות ותקשורת. אלצהיימר הוא הצורה הנפוצה ביותר של דמנציה, והתסמינים והתקדמות המחלה משתנים אצל כל חולה. לכן הטיפולים הרבים ואפשריות הטיפול הזמינות מותאמים אישית לאנשים שאובחנו עם דמנציה.

מסגרת הטיפול בחולה סיעודי

חולים סיעודיים זקוקים לטיפולים מיוחדים אותם לא ניתן לקבל במסגרת דיור מוגן. הם זקוקים לטיפול הניתן בבית אבות סיעודי, המתמחה בהענקת טיפול מקצועי ורפואי מותאם אישית למצבם הבריאותי. דוגמאות לטיפולים כאלה: טיפול בפצעי לחץ, האכלה באמצעות זונדה, טיפול דיאליזה, עירוי תוך ורידי, או טיפולים בתופעות לוואי הקשורות למחלות כרוניות.

בנוסף להשגחה והטיפולים הרפואיים מסביב לשעון, חולים סיעודיים השוהים בבית אבות סיעודי מתגוררים בחדרים המצוידים באביזרי בטיחות. יש להם גישה לשירותי חירום ולחצני מצוקה, טיפולי עזרה ראשונה, סידורי ביטחון למקרי חירום, שירותי אחזקה וניקיון. כל זאת, כמובן, לצד שירותים חברתיים המוצעים במקום.

The post טיפול בחולה סיעודי: איך עושים את זה? appeared first on אשכולות אורנים.

תשישות נפשית היא הגדרה למצבים בריאותיים המאופיינים בבעיות תפקוד רחבות היקף, המתרחשות לאחר פגיעה בתפקוד המוחי וקשורות לירידה בביצועים הקוגנטיביים. פגיעה זו עשויה להתרחש כתוצאה ממגוון מחלות אופייניות לבני הגיל השלישי, פגיעות קוגנטיביות או פגיעות ראש.

תשוש נפש יהיה אדם עם בעיה הקשורה בשיטיון וחוסר תובנה ויכולת שיפוט. ישנם סימנים רבים לתהליכים אלו, וביניהם: שוטטות (מצב בו האדם מהלך ואינו יודע היכן הוא נמצא ואיך לשוב למקום חפצו), זיכרון שנפגע, התקפי זעם, הפרעות אכילה, הפרעות שינה ועוד. חשוב להדגיש כי מצב זה הינו כרוני, ולא ניתן להחלים ממנו.

בעיות בריאותיות מתחילות להתפתח בגיל מבוגר ולהשפיע על אובדן השליטה בחיי היומיום. מצבים אלו מובילים את בני גיל הזהב או בני משפחותיהם להבנה שהגיע הזמן לעבור אל בית אבות סיעודי.

הגדרת תשישות נפש: פגיעה תפקודית, קוגניטיבית ונפשית

מאפיינים תפקודיים המגדירים אדם כתשוש נפש הם בעיות אכילה, כולל קשיים בבישול עצמאי, והרגלי אכילה משובשים. הגדרות אבחון נוספות הן בעיות שינה, קשיי הקפדה על טיפוח אישי ועשיית צרכים, קשיי תפקוד יומיומיים, ונטייה מסוכנת לשוטטות. גם בעיות בשיווי המשקל ובצורת ההליכה עשויות להעיד על תשישות נפש.

הפגיעות הקוגניטיביות כוללות בעיות זיכרון, כגון חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים, או אובדן כמעט מוחלט של הזיכרון. במצב זה, תשושי נפש אינם מסוגלים להתמצא במרחב ובזמן, וגם התפקוד החברתי שלהם משובש: אופן התקשורת המילולית והלא-מילולית, אופן הראייה והשמיעה, יכולת ההתמצאות בזמן ובמקום.

מבחינה רגשית, תשושי נפש עלולים להפגין שינויים בתדירות גבוהה במצבי הרוח, בעיות התנהגותיות, אופי נרגן, התקפי דיכאון, חוסר מנוחה, לעתים עד לרמת פרנויה ותוקפנות פתאומית, קשיי התבטאות וחוסר יכולת לשמור על תקשורת בינאישית נאותה.

אלצהיימר ודמנציה

מבוגרים המוגדרים כחולי דמנציה או אלצהיימר סובלים ממצב בו תאי המוח שלהם התנוונו. התוצאה היא הפחתה הדרגתית ביכולת התפקוד הקוגניטיבי, אשר מתפרשת על פני השלבים במחלת אלצהיימר.

השלבים הראשונים של המחלה מאופיינים בלקות התמצאות במרחב ובזמן, בלבול, העדר ריכוז, ונטייה לשכוח שמות, פנים או מילים. חשוב להבין שלא תמיד תסמינים אלו מהווים חלק מההזדקנות הרגילה. יש לקבל את האבחון המקצועי המתאים, שיוביל להחלטות על הטיפול ההולם שמוצע בבית אבות סיעודי.

חשוב גם להבין שמבוגרים המאובחנים בשלבים הראשונים של אלצהיימר או דמנציה, שעדיין מסוגלים לשמור על תפקוד עצמאי, נמצאים בסיכון להתדרדרות מצבם בשנים הקרובות. לכן גם הם עשויים להזדקק לקבלת טיפול סיעודי מקיף.

הטיפול המתאים עבור תשושי נפש

הואיל ותשישות נפש היא מצב שאינו הפיך, לא ניתן לטפל בחולים באמצעות טיפולים רפואיים. לכן המטרות העיקריות של תכנית הטיפול מתמקדות בעיכוב תהליך ההתנוונות, צמצום הנזק והאטת ההידרדרות.

תשושי הנפש זקוקים לסיוע והשגחה קפדניים מסביב לשעון. הבנה זו היא המנחה את בני המשפחה להעביר את המבוגר האהוב למגורים בבית אבות סיעודי. שם הוא יוכל לקבל את ההגנה והתמיכה הנאותים להם הוא זקוק.

בנוסף, בני גיל הזהב המוגדרים כתשושי נפש זקוקים למסגרת חיים וטיפול המאפשרת להם להשיג יכולות תפקוד ברמה הגבוהה ביותר לה הם מסוגלים. כך ניתן להפחית את סבלם ולאפשר להם לסיים את חייהם בכבוד.

התאמת טיפול הולם לתשושי נפש

במצב בו הקשיש עדיין עצמאי ומתפקד בפעילויות בסיסיות כגון הלבשה או אכילה, אולם זקוק לסיוע והשגחה בביצוע פעילויות מורכבות יותר, מומלץ להעבירו אל מחלקת תשושי נפש בבית אבות. כך ניתן למנוע את התדרדרות המצב הקוגניטיבי.

כך ניתן גם להעניק לו בזמן ובאופן מיידי את הטיפול הדרוש אם מצבו הבריאותי מתדרדר והוא זקוק לסיוע בתפקוד הנוגע לפעילויות הבסיסיות ביותר. בבית אבות סיעודי, דיירים תשושי נפש מקבלים פתרונות המותאמים לצרכיהם הסיעודיים, הטיפוליים והחברתיים תחת קורת גג אחת.

צוות נווה אורנים כולל רופא, אחיות, שירותים רפואיים ושירותי מתן תרופות. עובדת סוציאלית אחראית למעקב אחר רווחת הדיירים, והם מקבלים מכלול שירותים שמטרתם שיפור יכולתם החושית, טווח התנועה שלהם, שיפור התפקוד ככל הניתן, ושיפור רווחתם הרגשית.

The post תשושי נפש: הגדרה וטיפול appeared first on אשכולות אורנים.

מאמר מקצועי

סיכום מאמר מאת עפרה גולן ושרון בסן/ רפואה ומשפט, גיליון מס' 31 – דצמבר 2004

תקציר

נושא ההזנה המלאכותית בסוף החיים שנוי במחלוקת. מחד זהו טיפול שנועד לספק לחולה את הצרכים הבסיסיים של מזון ונוזלים, שבלעדיהם לא ניתן להתקיים, וככזה אינו אלא משמר את החיים כל עוד הם נמשכים בדרך הטבע. מאידך, מתן צרכים אלה באמצעות צינורות וציוד רפואי נתפס כאמצעי מלאכותי להארכת החיים ויש הרואים בו טיפול רפואי ככל טיפול אחר. לפיכך, כאשר חולה נוטה למות והוא נמצא במצב בו טוב לו מותו מחייו, עולה במלוא חומרתה השאלה אם ההזנה הינה תחליף טכנולוגי להתנהלות הטבעית של הדברים, או שהיא מאריכה את החיים – או את תהליך המוות – באופן מלאכותי ובניגוד לדרך הטבע, כאשר אין לכך הצדקה מוסרית.

ההכרעה בסוגיה זו נדרשת לצורך ההערכה האתית של הראוי והבלתי ראוי, במיוחד ככל שהדבר נוגע לחולים שאינם כשירים להביע את רצונם, ולצורך הקביעה המשפטית של גדרי האסור והמותר בכל הנוגע להזנה מלאכותית בסוף החיים ולהפסקתה.

רקע רפואי – עובדתי

הזנה מלאכותית בסוף החיים ניתנת בדרך כלל לקשישים הסובלים מבעיות בליעה עקב מחלות זקנה שונות ויכולה להיות זמנית או קבועה. ישנן 3 צורות של הזנה מלאכותית:

1. זונדה: צינורית דקה המוחדרת דרך האף לאורך הגרון והוושט אל תוך הקיבה, מתאימה לרוב לשימוש זמני.
2. פיום קיבה (PEG): צינורית פלסטיק המוחדרת אל הקיבה דרך העור באמצעות אנדוסקופיה.
3. הזנה תוך ורידית (TPN): שיטה להחדרת מזון נוזלי באמצעות מחט לתוך הוריד דרך צנתר מרכזי אשר מוחדר בד"כ באזור החזה ומגיע ישירות ללב. השימוש בשיטה זו הוא זמני.

תמיכה תזונתית תישקל עבור חולים אשר לא ניזונו מעל 5 ימים והבחירה בחלופה המתאימה ביותר תהיה לפי מצבם. להזנה מלאכותית עשויות להיות תופעות לוואי כאשר הנפוצה שבהן היא דלקת ריאות כתוצאה משאיפת מזון (אספירציה) ושכיחותה היא בטווח של 0%-66.6%, וסיבוכים אחרים אפשריים הם חסימה בצינור, נזילה או זיהום מקומי. אך מעבר לסיבוכים אלו הזנה מלאכותית עלולה לגרום להרגשת אי נוחות כמו למשל תחושת חנק, הגבלה בתנועה, קשירה למיטה (כדי למנוע את משיכת הצינורית החוצה) וכמו כן ישנם חולים אשר חשים הזנה מזוג זה מאריכה את סבלם ובכך למעשה ניזוקה איכות חייו של המטופל במקום לקבל סיוע (חסרונות אלו לא קיימים ב-PEG).

יצוין כי ישנן שיטות חלופיות להזנה מלאכותית אך באמצעות טכניקות האכלה יעילות ופחות חודרניות אך אלו דורשות יותר שעות כוח אדם וסבלנות ולא תמיד מתאפשרות.

מן ספרות הרפואית עולה כי חולים קומפיטנטיים על סף מוות מדווחים לרוב כי אינם חשים כלל רעב וצמא ולמעשה בתהליך הגסיסה לא נדרשים לגוף מזון ונוזלים וחסרונם אף מקל על התהליך. העדרם של אלו, בעיקר של נוזלים יגרום לפטירת החולה תוך זמן קצר.

המסקנה העולה מן המחקרים בנושא לגבי תועלת ההזנה המלאכותית היא כי זו אינה עולה ואינה נופלת מהזנה באופן טבעי הן מבחינת השפעתה על אורך החיים והן מבחינת השפעתה על מצבם הרפאי של החולים.

השפעת ההזנה על חולים דמנטיים

כיום דמנציה היא מצב מתקדם בלתי הפיך שבאופן בלתי נמנע יסתיים במוות, כאשר חולים במצב של דמנציה מתקדמת מפתחים לרוב קשיי אכילה. למרות השימוש הנרחב בהזנה מלאכותית בקרב חולים אלו לא קיים מידע מבוסס לגבי יעילותה בחולים דמנטיים. אחת ממטרותיה הכלליות של השנה מלאכותית היא ריפוי אך זו אינה רלוונטית עבור חולים דמנטיים ולכן על המטפלים לשקול מתי זו תהיה מיטיבה עבור החולה ומתי אינה אלא מאריכה את תהליך המוות.

השאלות האתיות העולות בהקשר להזנה מלאכותית בסוף החיים

מהי טובת החולה הנוטה למות? הזנה חיונית לחיים אך במידה והחולה מתייסר וההזנה מוסיפה על ייסוריו – ייתכן שטוב לו מותו מחייו. כאשר החולה כשיר לקבל החלטות נקבעת טובתו על פי הגדרותיו אך במידה ואינו קומפיטנטי שאלות רבות צריכות להישאל כגון:

• במישור העובדתי – רפואי: האם ההזנה מועילה לחולה או מזיקה ובאיזו מידה?
• במישור העובדתי – ערכי: מהי טובת החולה?
• במישור הפרוצדורלי: מי מוסמך לקבוע את טובת החולה ועל סמך מה? משפחה/ צוות רפואי?
• במישור האתי: כיצד ראוי לנהוג במצבים כאלו? האם הזנה מלאכותית היא טיפול רפואי או סיפוק צורך קיומי? האם יש להתערב במהלך הטבעי של המחלה?
• במישור המשפטי: מהם גבולות המותר והאסור?

אחת המטרות הברורות של טיפול בסוף החיים היא caring: לדאוג לחולה ולתמוך בו, כשזו לעיתים באה לידי ביטוי בהאכלה החולה. הגישה המסורתית גורסת כי האכלה באופן מלאכותי היא הכרחית כחלק מהטיפול התומך ומנגד יש הטוענים שזו מבוצעת רק כדי להרגיע את מצפון המטפלים. עוד יש הטוענים כי מתן הזנה לא מבוקשת לחולים סופניים איננה מוצדקת לא רפואית ולא אתית ודווקא הפסקת ההזנה תקדם את רווחת החולה.

מטרה נוספת של הטיפול בסוף החיים היא שמירה על כבודו של החולה בשלב בו הוא נמצא ועד מותו. כאשר החולה כשיר להביע עמדתו בעניין הרי שיש לפעול לפי עמדתו אך כאשר אינו כשיר לכך הסוגיה הינה מורכבת יותר.

ההיסטוריה של דיון בנושא

עד תחילת שנות ה-80' הרעיון של מניעת הזנה מחולים סופניים נחשב בלתי מוסרי בעליל, אך באמצע שנות ה-80' החלה הפרקטיקה של מניעת הזנה לקבל תמיכה מרופאים וביו-אתיקנים וגישה זו אף התחזקה לאחרונה.

האם הפסקת הזנה מלאכותית נחשבת לגרימת מוות?

הפסקת הזנה יכולה להיחשב כגרימת מוות אך ניתן להציע גם השקפה אחרת הגורסת כי סיבת המוות של החולה היא מחלתו ובכלל זה חוסר יכולתו לבלוע ובתי המשפט פסקו פסיקות שונות בנושא.

באלו נסיבות מותר להפסיק הזנה מלאכותית של חולה בלתי קומפיטנטי?

מדובר במצבים בהם החולה הוא במצב סופני, מחוסר הכרה באופן בלתי הפיך, מצב וגטטיבי או בהכרה אך ללא כישורים מנטליים. לצד פסיקות בית משפט בנושא במדינות שונות בישראל פורסמו 2 מקרים בלבד בנושא הפסקת הזנה בהם נבחן כל מקרה לגופו ובית המשפט הוסיף כי יש להסדיר שאלות שונות בחקיקה כמו מהן הנסיבות שבהן ניתן לראות את החולה כנותן הסכמה מודעת, היכן עובר הגבול בין הפסקת חיים אקטיבית אסורה בין הנסיבות שבהן מותר להשאיר חולה ללא טיפול ומי רשאי לייצג את החולה בפני בית המשפט כשאינו יכול לייצג את עצמו.

סיכום

הסוגיה של הפסקת הזנה לחולה הנוטה למות הינה סוגיה טעונה במיוחד מבחינה פסיכולוגית, רגשית וערכית. מתן הזנה ונוזלים שונה מטיפולים רפואיים אחרים גם בחוסר הבולט במידע אמין לגבי התועלת והנטל הטמונים בו לחולים בשלב הסופי של חייהם. בהיעדר מידע כזה, ומכיוון שההנחה הבסיסית היא שמזון ונוזלים, בכל שלב של החיים, הם צורך קיומי, קל מאד לגלוש להערכות באשר לכדאיות הקיום של חולים שאינם יכולים להביע את דעתם. מבחינה מוסרית, הערכות מסוג זה יכול אדם לעשות לגבי חייו שלו, אך בשום פנים ואופן אסור שתיעשינה עבור אדם אחר.

לפיכך יש למקד את הדיון בשאלה באיזו מידה יכול אדם להעריך מראש את כדאיות הקיום שלו אם יגיע למצב בו לא יהיה כשיר להביע את דעתו בדבר, ובאילו תנאים הנטל הכרוך בקבלת הזנה ונוזלים באמצעים מלאכותיים עולה על התועלת שבעצם הקיום במצב הנתון.

המאמר המלא:

עפרה גולן ושרון בסן/ רפואה ומשפט, גיליון מס' 31 – דצמבר 2004

The post הזנה מלאכותית בסוף החיים appeared first on אשכולות אורנים.

לדבר עם חולי אלצהיימר

דרכים פשוטות לתקשר עם בן משפחה במהלך המפגש

מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס

ערכה כרמית לוי, מרפאה בעיסוק // נווה אורנים

דמנציה, או במינוח העברי – שיטיון, הנו שם כולל לקבוצת מחלות המתאפיינות בירידה בתפקודי המוח ובהידרדרות מנטאלית וקוגניטיבית. המחלה מתבטאת באובדן זיכרון לטווח הקצר, קשיי שפה ותקשורת, פגיעה בזיהוי אנשים וחפצים, היעדר התמצאות במקום ובזמן, קשיים בחשיבה מופשטת, שיפוט לקוי ושינויים באישיות.

מחלת אלצהיימר היא הנפוצה ביותר מבין מחלות הדמנציה. מחלה זו הינה מחלה ניוונית מתקדמת של המוח, הבאה ליידי ביטוי במוות פרוגרסיבי של תאי מוח שאינם מתחדשים. מחלה זו מאופיינת בתחילה בפערי זיכרון, שינויי מצב רוח, ובבעיה במציאת המילים הנכונות. בשלב מאוחר יותר, החולה מוצא עצמו מעורפל יותר, עם קושי הולך וגובר בדיבור ובהבנת המציאות סביבו. (מתוך אתר עמותת "עמדא" עמותה לחולי דמנציה ואלצהיימר).

אחת הגישות להתמודדות עם קשיים הנובעים מהמחלה הינה שיטת התיקוף (Validation) שהינה שיטה ייחודית ומובנת לתקשורת וטיפול בחולי דמנציה מסוג אלצהיימר. תמצית הגישה מבוססת על מתן תוקף וקבלה של רגשותיהם של הקשישים הדמנטיים תשושי הנפש, ללא תנאי, באמפטיה, תוך כדי זרימה עם עולמם הפנימי, שמירה על כבודם, הרגעתם ובכך שיפור רווחתם האישית.

עדות מוקדמת לגישה זו נמצאת בכתבי הרמב"ם: "מי שנטרפה דעת הוריו, ינהג עימם כדעתם". (כספי, א. וקורן, ח. (2003). "טיפול ותקשורת עם חולי אלצהיימר".  דורות, 67, 32-35).

מדוע חשוב לתת תוקף למציאות של הקשישים הדמנטיים?

העובדה שאדם סובל ממחלת אלצהיימר אין פירושה שהוא משוגע. לו נתקענו באיזשהו מקום וננעלנו בו ולא היינו מבינים מדוע איש אינו משחרר אותנו, ובנוסף הסובבים אותנו היו מתנהגים באופן מוזר בעליל ואומרים דברים שאיננו מבינים? זה מפחיד, כואב ומדלל את מאגרי האנרגיה.

לעיתים הקשישים הדמנטיים,  סבורים שהוריהם עדין בחיים, שילדיהם עדיין קטנים והם צריכים לאסוף אותם מגן הילדים, או שעליהם לצאת לעבודה בבוקר. בעצם הניסיון לשכנע אותם בנוגע לשנה הנוכחית, לגילם ולאובדנים שלהם – אנו מתכחשים למציאות שלהם. כאשר אנו מכחישים את המציאות שלהם, אנו מאיימים עליהם, מפחידים אותם, מבלבלים אותם ומתסכלים אותם – וזו לא מטרת הביקור שלנו.

לא נתווכח עמם. אין זה משנה אם הם צודקים או לא. מה שחשוב הוא שהם מאמינים בהיותם במקום אחר ובזמן אחר. התעקשות מצידנו על משהו אחר רק תבלבל ותרגיז אותם. היא לא תשנה את תפיסת הזמן והמציאות שלהם. לפיכך, הרבה יותר נדיב (ומביע כבוד) להקשיב, ולהשמיע תגובות השתתפות או הערות בלתי מתחייבות.

קשה כל כך לבקר. אף פעם איני יודע למה לצפות. כיצד ניתן להתכונן?                                

הטוב ביותר הוא לשבת לשתי דקות בשקט, אפילו במכונית, לנשום עמוק, לנקות את המוח ולהיות פתוחים לכל מה שיתרחש. לשנות את המנטאליות של "בואו נעשה את זה" למנטאליות של "נראה מה יקרה".

אם נהיה רגועים, נוכל לחשוב בקור רוח. אם תהיה לנו תשובה טובה, נספק אותה. ואם לא, נאמר שאיננו יודעים.

איך להתחיל שיחה?

האנשים שאנו מבקרים אולי לא יזהו אותנו. אנו עשויים לא להיות בטוחים שהם זוכרים אותנו. אין צורך לבדוק זאת. פשוט צריך "להיכנס" לעניין. הנה כמה דוגמאות:

"שלום רות, טוב לראות אותך"

"שלום משה. איזה יום ארוך היה לי! איך עבר היום שלך?"

"היי. כמה נעים לראות אותך. אכפת לך אם אשאר קצת לפטפט איתך?"

"היי. את נראית היום כל כך מגונדרת. אני בטח נראית די מוזנחת לידך"

אם הם שואלים מי אנחנו, או מדוע אנו פה, פשוט נציין את שמנו או נאמר: "באתי לבקר אותך". נוכל להוסיף: "אני מקווה שהזמן מתאים?" או "אני נהנה לבלות בחברתך". אם הם יאמרו "אני לא מכיר אותך" נוכל לומר "אני שמח לפגוש אותך, שמי הוא …"

מדוע הם חוזרים על כל סיפור/שאלה?

אנשים הסובלים מאלצהיימר אינם זוכרים שהם ניהלו זה עתה את השיחה שעליה הם חוזרים. לפיכך הם יאמרו את אותו הדבר וישאלו את אותן השאלות שוב ושוב. הם יספרו לנו את אותם הסיפורים שוב ושוב. התוכן אינו חשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו מנסים לתקשר באמצעות שיחה. הם אינם בוחרים בנושא שיחה. הנושא בוחר אותם. כל מה שהם מצליחים לשלוף מזיכרונות, כל המילים שהם מרגישים שיש ביכולתם לסמוך עליהם כדי להרגיש בסדר. לכן, חשוב שנהיה נכונים להמון חזרות על אותם הדברים. בכל פעם שהם שואלים את השאלה, זוהי עבורם שאלה חדשה. עלינו להתנהג כאילו היא שאלה חדשה גם עבורנו. דבר זה בפני עצמו יקנה להם ביטחון.

איך לשאול שאלות?

שאלות הן בעייתיות. בדרך כלל עדיף לשאול שאלות סגורות מאשר פתוחות. על שאלות סגורות ניתן להשיב ב"כן" או "לא" או "אולי" או "אינני יודע" או "אני לא זוכרת". המפתח הוא לשאול שאלות שאנשים יכולים להשיב עליהן ב"כן" או "לא" ולהימנע משאלות העשויות להוביל ל"אני לא יודע" או "אני לא זוכרת". לא נשאל שאלות הדורשות מהם לשלוף מידע מן הזיכרון. לא נשאל שאלות בקשר לעבר (גם לא לדברים שקרו לפני חמש דקות).

שאלות שיש להימנע מהן כוללות שאלות כגון הם אכלו ארוחת צהריים, אם שיערם טופל או אם בגדיהם חדשים. הדרך הטובה ביותר היא לשאול אותם שאלות רק בקשר למה שקורה ברגע זה ולגבי הרגשתם ברגע זה.

כיצד אני יכול לעודד עשייה?

לעיתים קרובות הרעיון שמשהו יגרום להם הנאה, לא יזיז אנשים ממקומם. ואולם, אם נרמוז שהדבר יגרום הנאה לנו, הם עשויים להשתכנע לעשות זאת.

"אני מעוניין לעשות זאת. היית רוצה להצטרף?"      //       "אהנה מכך יותר אם תצטרף אלי"

"אני הולך לשם עכשיו. מה דעתך להצטרף אלי?"      //      "חבל שתחמיץ את זה. מותר לי להצטרף?"          

"מקלחת חמה היא אחד הדברים האהובים עלי. לא אכפת לי לחכות בשעה שאת נהנית משלך"

"כל כך נעים לעשות דברים יחד"

איך להגיד "לא"?

לפעמים עלינו לומר "לא" אבל יש מגוון דרכים לעשות זאת:

"הלוואי ויכולתי"     //    "הו, זה יכול היה להיות נחמד"      //       "לו רק יכולנו"              

"זה באמת נשמע תענוג"     //      "אינני יודע. אנסה לברר"   //      "אני חושב שהיום חם/קר מידי לכך"

איזה רעיון נהדר. אולי נוכל לתכנן משהו"      

מה אם יבקשו שניקח אותם הביתה?

בקשה כזו שוברת את הלב. התשובה היחידה היא להניח את זרועותינו סביבם ולומר "הלוואי ויכולתי" או משהו מעין זה, בנימת קול חמה ככל האפשר.

אחת הדרכים למנוע מאנשים לבקש מאיתנו לקחת אותם איתנו הביתה, היא להימנע מסימנים שאנחנו מתכוונים לעזוב. לדוגמא, לבישת מעיל או מנשיאת ארנק או תיק רומזת לכך שבכוונתנו לעזוב. לכן, לפני שאנו נכנסים למחלקה, כדי שנשאיר במכונית כל מה שאפשר והעיקר שיהיה מחוץ לטווח הראייה. בהתאם לנסיבות, אולי כדאי להימנע מלהזכיר את העובדה שבאנו במכונית.

איך לסיים ביקור?

גם סיום ביקור מהווה קושי. מדהים לגלות כמה אנשים הופכים פטפטניים בניסיון לדחות את עזיבתנו וכיצד הם מתעלמים באופן אלגנטי מן הרמזים שלנו בדבר הצורך לפרוש.

נזכיר להם כמה נהנו מהביקור. נאמר להם שבקרוב נבוא שוב. נשאל אותם אם מותר לנו לבוא שוב לביקור. נאמר:

"כל כך נהניתי"

הפגישה איתך היא החלק הטוב ביותר ביום שלי"

"אני לא חושב שצחקתי כל כך כל היום. תודה רבה לך"

"הייתי רוצה לבוא שוב בעוד יומיים. זה בסדר אם אבוא לבקר אותך שוב?"

כמה דברים שנוכל לעשות:

• נביא איתנו מוסיקה שהם אהבו בשעתו ואמצעי לנגן אותה. לא ננסה לגרום להם לזכור שהם אהבו אותה, בכך שנאמר שהבאנו מוסיקה שהייתה אהובה עליהם. פשוט נאמר שהבאנו להם מוסיקה להקשיב לה בשעה שאנחנו משוחחים ונשאל אם ברצונם להאזין לה. אם הם יצטרפו בשירה או יעירו כמה המוסיקה מוצאת חן בעיניהם, נאמר שאנחנו שמחים על כך, וכי גם אנחנו אוהבים אותה, וכמה קיווינו שהם יאהבו אותה גם כן. אחר כך נביא אותה איתנו גם בביקור הבא.
• נביא איתנו אלבום תצלומים מהתקופה שילדיו של האדם היו קטנים – שכולם נראים כפי שנראו אז, ונעבור איתו על התצלומים. לעיתים קרובות אנשים עם אלצהיימר מאמינים שהם חיים בעשור שונה. העבר הוא ההווה שלהם, והשנים שחלפו מאז ועד היום אינן זכורות להם, לפיכך הם יכולים לזהות אנשים רק באמצעות המראה שלהם מן התקופה ההיא. נוסיף כיתובים לאלבום. לא נתחיל משפטים עם "זוכרת ש…?" במקום זה, נתייחס למה שקורה בתצלום, או לתסרוקת, לבגדים. אם נוכל נכין מהאלבום העתק ונשאיר לו שיוכל לדפדף בו כשירצה.
• אם הם אהבו גינון או פרחים או רהיטים, נביא להם קטלוגים או כתבי עת בנושא.
• נביא משהו שניתן לדפדף בו, לאו דווקא לקרוא.
• נביא משהו שקשור לשטחי ההתעניינות שלהם אבל נתנהג כאילו שמדובר במשהו שמעניין אותנו.

נדאג להבהיר להם שגם הם מעניקים לנו משהו.

שמירה על כבודם העצמי – הקפדה שלא להעמידם במצב מביך – זהו עיקרו של הביקור שלנו.

ובנוסף, נוכל למצוא דרכים לגרום לאדם שאותו אנחנו מבקרים, לחוש שגם אנחנו מפיקים תועלת מן הביקור.

ננסה לומר דברים כגון:

"כל כך מרגיע לשבת ככה אתך."     //      " אינני יודע איך את עושה את זה, אבל אתה תמיד גורם לי לצחוק."

"לא צחקתי כך כל היום. תודה."      //      "אני נהנה כל-כך מחברתך."      //

"אתה תמיד שלו כל כך. אני מקווה שאוכל ללמוד ממך."       //      "החיוך שלך עושה לי את היום!"

הדברים נאספו מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס, (שמעוני הוצאה לאור בע"מ).

ניתן למצוא בספר תשובות רבות והרחבה בכל מה שמעניין אתכם בנושא זה, ועוד.

The post לדבר עם חולי אלצהיימר appeared first on אשכולות אורנים.