• יש את אלו שמגיעים כל יום. הם יושבים בחוץ עם יקיריהם באופן קבוע. הם מחייכים אלינו, חיים את המקום, רואים הכל, נותנים יד כשהם יכולים והכל בשקט. בשקט שלהם.
• יש את המבקרים שהופכים את המקום בכל פעם שהם מגיעים. המון אמוציות. לפעמים צועקים ולפעמים מחבקים. כועסים אך מפנקים, בוכים אך נותנים המון אהבה. בקיצור – חם ומעניין מכל הכיוונים.
• יש את אלו שרק מתלוננים. זה טבעי. אנחנו מנסים להסביר לצוות "לא עליכם הם כועסים. הכעס שלהם לא קשור אליכם". זה לא פשוט, אבל זה ללא ספק חלק חשוב מהעבודה שלנו.
• יש את אלו שמגיעים פעם או פעמיים. הם תמיד מוקירי תודה. הם עסוקים מאוד ויודעים שלא יכלו לטפל בהורה בבית. הם משתדלים להעניק לצוות בכל הזדמנות ומקפידים להגיד תודה. כל תודה כזאת – נותנת לצוות כוח להמשיך לעשות עבודה טובה. אל תוותרו על תודה.

הכי חשוב: בקרו בבית האבות!

לא משנה מאיזה זן של מבקרים אתם. אנחנו אוהבים את כל המבקרים. זה חם, זה שמח, זה מאתגר וכאמור – זה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו. אבל יותר מהכול – זה באמת חשוב. משמעותי וחסר מאד לקשישים שגרים איתנו פה בבית.

אין דבר כזה "לבקר יותר מדי". בין אם בחול המועד סוכות, בחג אחר, בסוף השבוע או בסתם יום של חול: בואו. בקרו!

למידע נוסף:

איך מבקרים בבתי אבות קשיש עם דמנציה או אלצהיימר: מה אומרים, מה לא… ובעיקר איך מסיימים את הביקור.

ביקור משפחה בבית אבות: איך יוצרים ביקור משמעותי אצל תשוש נפש

והנה כמה טיפים נוספים מדף הפייסבוק שלנו

בתמונה הראשית של הפוסט: המשפחה המקסימה של יחיאל.

The post ארבעה מיני מבקרים בבתי אבות appeared first on אשכולות אורנים.

מצבם של אנשים עם דמנציה עשוי להיות דינאמי מאוד. בזמן ביקור משפחה בבית אבות הם עשויים להתקשות בזיהוי בני המשפחה או ביצירת קשר. הם יכולים גם לדבר לא לעניין, או להיכנס למצב של אי שקט. התנהגויות מעין אלה יכולות להוביל במהירות לשחיקה של בני המשפחה ולהגביר תחושות אשמה ותסכול. בפרט, הן עלולות לפגוע באיכות הביקור. לכן חשוב להיות מוכנים ולדעת מה צפוי ומה יכול לקרות במהלך הביקור ולהיערך לכך מבעוד מועד.

לקריאה נוספת: איך לתקשר עם אנשים עם דמנציה

איך להתחיל ביקור משפחה בבית אבות?

לאור הניסיון שלנו בבית אבות נווה אורנים, הדרך הטובה ביותר ליצור ביקור משמעותי עבור תשוש נפש היא להתחיל ברוגע. לשם כך כדאי לשבת לרגע בשקט, אפילו במכונית לפני הכניסה לבית, ולנשום עמוק. לנקות את המוח, להתכונן ולהיות פתוחים לכל מה שיתרחש.

ככל שנהיה רגועים יותר, כך נוכל לחשוב בקור רוח ובהיגיון. אם הקשיש ישאל משהו ותהיה לנו תשובה טובה, נספק לו אותה. אם לא תהיה לנו תשובה, נאמר שאיננו יודעים.

איך להתחיל שיחה עם יקירנו בבית האבות?

בין התופעות המוכרות ביותר של דמנציה ניתן למנות אובדן זיכרון לטווח קצר ופגיעה בזיהוי אנשים. כלומר, יתכן שהאדם שבאנו לבקר לא יזהה אותנו. יחד עם זאת, אין צורך לבדוק זאת או לערוך "מבחן" לקשיש, אלא פשוט להיכנס לשיחה:

"שלום רות, טוב לראות אותך!"

"שלום משה. איזה יום ארוך היה לי! איך עבר היום שלך?"

"היי. כמה נעים לראות אותך. אכפת לך אם אשאר קצת לפטפט איתך?"

"היי. את נראית היום כל כך מגונדרת. אני בטח נראית די מוזנחת לידך."

אם הקשיש שואל מי אנחנו או מדוע הגענו, פשוט נציין את שמנו או נאמר: "באתי לבקר אותך". נוכל להוסיף: "אני מקווה שהזמן מתאים?" או "אני נהנה לבלות בחברתך". אם הם יאמרו "אני לא מכיר אותך" נוכל לומר "אני שמח לפגוש אותך, שמי הוא…" וכן הלאה.

המלצות מעשיות

מומלץ שהביקור יהיה קצר, לא יותר מ-20 או 30 דקות, שכן איכות הביקור חשובה יותר מאורך הביקור. רוב הדיירים במחלקות תשושי הנפש הם בעלי טווחי קשב וריכוז קצרים.

מוזיקה: מומלץ לתכנן מראש איזה שיר תרצו להשמיע ליקירכם. אולי שיר שהייתם שרים בעבר ביחד או שיר של זמר/ת שהוא אוהב במיוחד. הכינו מראש את השיר בטלפון שלכם, וכדאי אף להביא מגבר נייד קטן כדי להשמיע את המוסיקה בקול.

הביאו איתכם תצלומים מהתקופה שילדיו של האדם היו קטנים, ועברו עליהם יחד. לעיתים קרובות אנשים עם אלצהיימר מאמינים שהם חיים בעשור שונה. העבר הוא ההווה שלהם, והשנים שחלפו מאז ועד היום אינן זכורות להם. לפיכך הם יכולים לזהות אנשים רק באמצעות המראה שלהם מן התקופה ההיא. אפשר להוסיף כיתובים לאלבום. יש להתייחס למה שקורה בתצלום, לתסרוקות, לבגדים. אם אפשר, כדאי גם להכין עותק מהאלבום ולהשאיר לו כדי שיוכל לדפדף בו כשירצה.

הביאו ליקירכם תשורה קטנה: משהו טעים לאכול, פרחים עם ריח חזק, צעיף צבעוני דק, קרם ידיים, תמונה במסגרת, דמות קטנה וחמודה.

אתם יכולים לעשות יחד תרגילי תנועה: אתם תעשו והם יחקו את התנועות.

כדי ליצור אסוציאציה חגיגית וחיובית, אפשר להביא בלון הליום ולקשור לכיסא שלכם או לכיסא שביניהם.

התיזו בחלל החדר בושם שיקירכם אהב פעם.

זכרו: ביקור משפחה בבית אבות מעורר רגשות חיוביים אצל יקירכם, גם אם הדבר לא ניכר מיד. כלומר הביקור ישפיע לטובה גם אם יקירכם לא זוכר בדיוק מי אתם או יהיה מבולבל. לכן מה שבאמת חשוב הוא לסיים את הביקור עם אנרגיות חיוביות.

איך לסיים ביקור משפחה בבית אבות?

נזכיר לקשיש כמה נהנינו מהביקור. נאמר לו שבקרוב נבוא שוב. נשאל אוו אם מותר לנו לבוא שוב לביקור. נאמר:

"כל כך נהניתי!"

"הפגישה איתך היא החלק הטוב ביותר ביום שלי."

"אני לא חושב שצחקתי כל כך כל היום. תודה רבה לך."

"הייתי רוצה לבוא שוב בעוד יומיים. זה בסדר אם אבוא לבקר אותך שוב?"

The post ביקור משפחה בבית אבות: איך ליצור ביקור משמעותי אצל תשוש נפש appeared first on אשכולות אורנים.

לדבר עם חולי אלצהיימר

דרכים פשוטות לתקשר עם בן משפחה במהלך המפגש

מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס

ערכה כרמית לוי, מרפאה בעיסוק // נווה אורנים

דמנציה, או במינוח העברי – שיטיון, הנו שם כולל לקבוצת מחלות המתאפיינות בירידה בתפקודי המוח ובהידרדרות מנטאלית וקוגניטיבית. המחלה מתבטאת באובדן זיכרון לטווח הקצר, קשיי שפה ותקשורת, פגיעה בזיהוי אנשים וחפצים, היעדר התמצאות במקום ובזמן, קשיים בחשיבה מופשטת, שיפוט לקוי ושינויים באישיות.

מחלת אלצהיימר היא הנפוצה ביותר מבין מחלות הדמנציה. מחלה זו הינה מחלה ניוונית מתקדמת של המוח, הבאה ליידי ביטוי במוות פרוגרסיבי של תאי מוח שאינם מתחדשים. מחלה זו מאופיינת בתחילה בפערי זיכרון, שינויי מצב רוח, ובבעיה במציאת המילים הנכונות. בשלב מאוחר יותר, החולה מוצא עצמו מעורפל יותר, עם קושי הולך וגובר בדיבור ובהבנת המציאות סביבו. (מתוך אתר עמותת "עמדא" עמותה לחולי דמנציה ואלצהיימר).

אחת הגישות להתמודדות עם קשיים הנובעים מהמחלה הינה שיטת התיקוף (Validation) שהינה שיטה ייחודית ומובנת לתקשורת וטיפול בחולי דמנציה מסוג אלצהיימר. תמצית הגישה מבוססת על מתן תוקף וקבלה של רגשותיהם של הקשישים הדמנטיים תשושי הנפש, ללא תנאי, באמפטיה, תוך כדי זרימה עם עולמם הפנימי, שמירה על כבודם, הרגעתם ובכך שיפור רווחתם האישית.

עדות מוקדמת לגישה זו נמצאת בכתבי הרמב"ם: "מי שנטרפה דעת הוריו, ינהג עימם כדעתם". (כספי, א. וקורן, ח. (2003). "טיפול ותקשורת עם חולי אלצהיימר".  דורות, 67, 32-35).

מדוע חשוב לתת תוקף למציאות של הקשישים הדמנטיים?

העובדה שאדם סובל ממחלת אלצהיימר אין פירושה שהוא משוגע. לו נתקענו באיזשהו מקום וננעלנו בו ולא היינו מבינים מדוע איש אינו משחרר אותנו, ובנוסף הסובבים אותנו היו מתנהגים באופן מוזר בעליל ואומרים דברים שאיננו מבינים? זה מפחיד, כואב ומדלל את מאגרי האנרגיה.

לעיתים הקשישים הדמנטיים,  סבורים שהוריהם עדין בחיים, שילדיהם עדיין קטנים והם צריכים לאסוף אותם מגן הילדים, או שעליהם לצאת לעבודה בבוקר. בעצם הניסיון לשכנע אותם בנוגע לשנה הנוכחית, לגילם ולאובדנים שלהם – אנו מתכחשים למציאות שלהם. כאשר אנו מכחישים את המציאות שלהם, אנו מאיימים עליהם, מפחידים אותם, מבלבלים אותם ומתסכלים אותם – וזו לא מטרת הביקור שלנו.

לא נתווכח עמם. אין זה משנה אם הם צודקים או לא. מה שחשוב הוא שהם מאמינים בהיותם במקום אחר ובזמן אחר. התעקשות מצידנו על משהו אחר רק תבלבל ותרגיז אותם. היא לא תשנה את תפיסת הזמן והמציאות שלהם. לפיכך, הרבה יותר נדיב (ומביע כבוד) להקשיב, ולהשמיע תגובות השתתפות או הערות בלתי מתחייבות.

קשה כל כך לבקר. אף פעם איני יודע למה לצפות. כיצד ניתן להתכונן?                                

הטוב ביותר הוא לשבת לשתי דקות בשקט, אפילו במכונית, לנשום עמוק, לנקות את המוח ולהיות פתוחים לכל מה שיתרחש. לשנות את המנטאליות של "בואו נעשה את זה" למנטאליות של "נראה מה יקרה".

אם נהיה רגועים, נוכל לחשוב בקור רוח. אם תהיה לנו תשובה טובה, נספק אותה. ואם לא, נאמר שאיננו יודעים.

איך להתחיל שיחה?

האנשים שאנו מבקרים אולי לא יזהו אותנו. אנו עשויים לא להיות בטוחים שהם זוכרים אותנו. אין צורך לבדוק זאת. פשוט צריך "להיכנס" לעניין. הנה כמה דוגמאות:

"שלום רות, טוב לראות אותך"

"שלום משה. איזה יום ארוך היה לי! איך עבר היום שלך?"

"היי. כמה נעים לראות אותך. אכפת לך אם אשאר קצת לפטפט איתך?"

"היי. את נראית היום כל כך מגונדרת. אני בטח נראית די מוזנחת לידך"

אם הם שואלים מי אנחנו, או מדוע אנו פה, פשוט נציין את שמנו או נאמר: "באתי לבקר אותך". נוכל להוסיף: "אני מקווה שהזמן מתאים?" או "אני נהנה לבלות בחברתך". אם הם יאמרו "אני לא מכיר אותך" נוכל לומר "אני שמח לפגוש אותך, שמי הוא …"

מדוע הם חוזרים על כל סיפור/שאלה?

אנשים הסובלים מאלצהיימר אינם זוכרים שהם ניהלו זה עתה את השיחה שעליה הם חוזרים. לפיכך הם יאמרו את אותו הדבר וישאלו את אותן השאלות שוב ושוב. הם יספרו לנו את אותם הסיפורים שוב ושוב. התוכן אינו חשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו מנסים לתקשר באמצעות שיחה. הם אינם בוחרים בנושא שיחה. הנושא בוחר אותם. כל מה שהם מצליחים לשלוף מזיכרונות, כל המילים שהם מרגישים שיש ביכולתם לסמוך עליהם כדי להרגיש בסדר. לכן, חשוב שנהיה נכונים להמון חזרות על אותם הדברים. בכל פעם שהם שואלים את השאלה, זוהי עבורם שאלה חדשה. עלינו להתנהג כאילו היא שאלה חדשה גם עבורנו. דבר זה בפני עצמו יקנה להם ביטחון.

איך לשאול שאלות?

שאלות הן בעייתיות. בדרך כלל עדיף לשאול שאלות סגורות מאשר פתוחות. על שאלות סגורות ניתן להשיב ב"כן" או "לא" או "אולי" או "אינני יודע" או "אני לא זוכרת". המפתח הוא לשאול שאלות שאנשים יכולים להשיב עליהן ב"כן" או "לא" ולהימנע משאלות העשויות להוביל ל"אני לא יודע" או "אני לא זוכרת". לא נשאל שאלות הדורשות מהם לשלוף מידע מן הזיכרון. לא נשאל שאלות בקשר לעבר (גם לא לדברים שקרו לפני חמש דקות).

שאלות שיש להימנע מהן כוללות שאלות כגון הם אכלו ארוחת צהריים, אם שיערם טופל או אם בגדיהם חדשים. הדרך הטובה ביותר היא לשאול אותם שאלות רק בקשר למה שקורה ברגע זה ולגבי הרגשתם ברגע זה.

כיצד אני יכול לעודד עשייה?

לעיתים קרובות הרעיון שמשהו יגרום להם הנאה, לא יזיז אנשים ממקומם. ואולם, אם נרמוז שהדבר יגרום הנאה לנו, הם עשויים להשתכנע לעשות זאת.

"אני מעוניין לעשות זאת. היית רוצה להצטרף?"      //       "אהנה מכך יותר אם תצטרף אלי"

"אני הולך לשם עכשיו. מה דעתך להצטרף אלי?"      //      "חבל שתחמיץ את זה. מותר לי להצטרף?"          

"מקלחת חמה היא אחד הדברים האהובים עלי. לא אכפת לי לחכות בשעה שאת נהנית משלך"

"כל כך נעים לעשות דברים יחד"

איך להגיד "לא"?

לפעמים עלינו לומר "לא" אבל יש מגוון דרכים לעשות זאת:

"הלוואי ויכולתי"     //    "הו, זה יכול היה להיות נחמד"      //       "לו רק יכולנו"              

"זה באמת נשמע תענוג"     //      "אינני יודע. אנסה לברר"   //      "אני חושב שהיום חם/קר מידי לכך"

איזה רעיון נהדר. אולי נוכל לתכנן משהו"      

מה אם יבקשו שניקח אותם הביתה?

בקשה כזו שוברת את הלב. התשובה היחידה היא להניח את זרועותינו סביבם ולומר "הלוואי ויכולתי" או משהו מעין זה, בנימת קול חמה ככל האפשר.

אחת הדרכים למנוע מאנשים לבקש מאיתנו לקחת אותם איתנו הביתה, היא להימנע מסימנים שאנחנו מתכוונים לעזוב. לדוגמא, לבישת מעיל או מנשיאת ארנק או תיק רומזת לכך שבכוונתנו לעזוב. לכן, לפני שאנו נכנסים למחלקה, כדי שנשאיר במכונית כל מה שאפשר והעיקר שיהיה מחוץ לטווח הראייה. בהתאם לנסיבות, אולי כדאי להימנע מלהזכיר את העובדה שבאנו במכונית.

איך לסיים ביקור?

גם סיום ביקור מהווה קושי. מדהים לגלות כמה אנשים הופכים פטפטניים בניסיון לדחות את עזיבתנו וכיצד הם מתעלמים באופן אלגנטי מן הרמזים שלנו בדבר הצורך לפרוש.

נזכיר להם כמה נהנו מהביקור. נאמר להם שבקרוב נבוא שוב. נשאל אותם אם מותר לנו לבוא שוב לביקור. נאמר:

"כל כך נהניתי"

הפגישה איתך היא החלק הטוב ביותר ביום שלי"

"אני לא חושב שצחקתי כל כך כל היום. תודה רבה לך"

"הייתי רוצה לבוא שוב בעוד יומיים. זה בסדר אם אבוא לבקר אותך שוב?"

כמה דברים שנוכל לעשות:

• נביא איתנו מוסיקה שהם אהבו בשעתו ואמצעי לנגן אותה. לא ננסה לגרום להם לזכור שהם אהבו אותה, בכך שנאמר שהבאנו מוסיקה שהייתה אהובה עליהם. פשוט נאמר שהבאנו להם מוסיקה להקשיב לה בשעה שאנחנו משוחחים ונשאל אם ברצונם להאזין לה. אם הם יצטרפו בשירה או יעירו כמה המוסיקה מוצאת חן בעיניהם, נאמר שאנחנו שמחים על כך, וכי גם אנחנו אוהבים אותה, וכמה קיווינו שהם יאהבו אותה גם כן. אחר כך נביא אותה איתנו גם בביקור הבא.
• נביא איתנו אלבום תצלומים מהתקופה שילדיו של האדם היו קטנים – שכולם נראים כפי שנראו אז, ונעבור איתו על התצלומים. לעיתים קרובות אנשים עם אלצהיימר מאמינים שהם חיים בעשור שונה. העבר הוא ההווה שלהם, והשנים שחלפו מאז ועד היום אינן זכורות להם, לפיכך הם יכולים לזהות אנשים רק באמצעות המראה שלהם מן התקופה ההיא. נוסיף כיתובים לאלבום. לא נתחיל משפטים עם "זוכרת ש…?" במקום זה, נתייחס למה שקורה בתצלום, או לתסרוקת, לבגדים. אם נוכל נכין מהאלבום העתק ונשאיר לו שיוכל לדפדף בו כשירצה.
• אם הם אהבו גינון או פרחים או רהיטים, נביא להם קטלוגים או כתבי עת בנושא.
• נביא משהו שניתן לדפדף בו, לאו דווקא לקרוא.
• נביא משהו שקשור לשטחי ההתעניינות שלהם אבל נתנהג כאילו שמדובר במשהו שמעניין אותנו.

נדאג להבהיר להם שגם הם מעניקים לנו משהו.

שמירה על כבודם העצמי – הקפדה שלא להעמידם במצב מביך – זהו עיקרו של הביקור שלנו.

ובנוסף, נוכל למצוא דרכים לגרום לאדם שאותו אנחנו מבקרים, לחוש שגם אנחנו מפיקים תועלת מן הביקור.

ננסה לומר דברים כגון:

"כל כך מרגיע לשבת ככה אתך."     //      " אינני יודע איך את עושה את זה, אבל אתה תמיד גורם לי לצחוק."

"לא צחקתי כך כל היום. תודה."      //      "אני נהנה כל-כך מחברתך."      //

"אתה תמיד שלו כל כך. אני מקווה שאוכל ללמוד ממך."       //      "החיוך שלך עושה לי את היום!"

הדברים נאספו מתוך הספר "לדבר עם חולי אלצהיימר"  קלאודיה ג'. שטראוס, (שמעוני הוצאה לאור בע"מ).

ניתן למצוא בספר תשובות רבות והרחבה בכל מה שמעניין אתכם בנושא זה, ועוד.

The post לדבר עם חולי אלצהיימר appeared first on אשכולות אורנים.